שפת אם

בדיוק לפני 35 שנה עלה אלכס לארץ כילד רוסי גבה – גרביים. בהתאם, הערנו אותו עם שחר לקול שירת קאלינקה קה לינקה, והובלנו אותו לסלון האדום לצפות במצגת שקופיות של עצמו בן השלוש. משחק בשלג, סמוק, ממורק, ושלא כהרגלו כיום – מסורק לגמרי.

זו היתה מסיבת הפתעה בכל כך הרבה מובנים. אלכס לא ידע על כך שכבר שבוע אנחנו צובעים לכבודו את כל מה שזז באדום, מנסים לשווא לייצר שלג רוסי מפירורי קלקר ומדפיסים את דיוקנו של החבר לנין מתוך עוררות סוציאליסטית שמסתבר שהיא סוג של טעם נרכש. ואכן, כשפרצנו לחדרו עם זיקוקים הוא הביט בנו כשכל גופו מלא באלף סימני שאלה ובאף סימן קריאה אחד. מה שמעניין הוא שגם כשהסברנו לו מה הסיבה לשמחתנו הגואה, הוא עדיין נשאר מופתע. מה יש לחגוג?

עכשיו, להורים שלו הסיבה למסיבה ברורה לגמרי. כבר חודש הם מכינים אותנו לכך שהשבוע יש תאריך ממש חשוב. ממש. אנחנו כבר מדובקים לגמרי בהתרגשות, אבל חתן השמחה בן השלוש פלוס שלושים וחמש מחבק אותנו ולוחש שמה שקרה לפני שלושים וחמש שנה שייך לא רק לארץ אחרת אלא גם לאדם אחר שהוא רחוק ואבוד בשלג.

למה אני מספרת את כל זה?

כי בחודשים האחרונים מחריפים יחסי עם הארץ שלי. נכון, אין לי מקום אחר ואין לי ארץ פנימית אחרת. כל תא ותא בגוף שלי מאיית את אותיות האלף בית העבריות כמו צופן סודי שנמסר לי לשמרו ולעבדו. את כל האותיות האלו אני מבינה, ואת כל הצירופים שלהן אני מבינה. הכל כל כך אינטימי וגופני. כשהבת שלי שרה באנגלית אני מרגישה שהיא בוגדת באחריות התרבותית שלנו. כשהיא שרה בעברית אני בוכה.

אבל כמה עוד אפשר לחרוד בתוך החיים תחת  אוי לי אם נפציץ ואוי לי אם לא נפציץ (בפראפרזה לשיר הנפלא של ליאת קפלן בספר הזה). כמה סוגי מוות אני יכולה לדמיין יום יום במקום לדמיין את כל סוגי החיים. ככל שעוברים הימים וככל שהיופי של ארבעת ילדי ממלא אותי בלי שיור, מתחוור לי גם כי לחרדה מפני טראומה עתידית שחלילה תאיים עליהם יש מחיר נפשי כבד מאד, ואני משלמת את המחיר הזה בכל יום שבו אני שמחה פחות משיכולתי להיות, דואגת ומכווצת יותר.

אם אעזוב, אמות. הרחק מכל מה שנותן לי מים לא תהיה משמעות לשמש. הרחק מההורים שלי, מהחברים שלי, מהתלמידים שלי. הרחק מהעברית. אבל אם אעזוב אולי הילדים שלי יחיו בטוחים יותר, לא רצועים לסכסוך שסופו מר ואמצעו מר. לי לא יהיה תיקון. הפצע של העקירה לעולם לא יחלים בתוכי, אבל הם כעבור שלושים וחמש שנה יהיו זרים לי ובטוחים לעצמם. רוסים או אמריקאים או צרפתים לא מבינים מה יש לחגוג או לציין. דור אחד, ואת זה למדתי הבוקר נדהמת, זה כל מה שצריך כדי לשכוח את מה שנמסר ונשמר במשך אלפיים שנה.

אני קוראת את הדברים האלו שוב ויודעת שלמרות שאני נחבטת ברצינות ובהתמסרות בשאלה היכן מוטב לילדי שנחייה, התשובה מוכתבת לי כבר. אני מוכנה שהבת שלי תדבר אנגלית או רוסית או צרפתית יותר טובה ממני, אבל אני לא מוכנה שאני אדבר עברית טובה ממנה. בסופו של דבר לא רק שאני לא מסוגלת לקום ולעזוב ולהתאבד ככה בחיי, להפרד ממני, אלא שאין לי גם יכולת להבין מהי הורות בלי מסירה של תרבות ושל שפה בתוך המקום היחיד שבו היא רלוונטית ובעלת משמעות. מה יש לי זולת הזכות ללמד את הילדים שלי מילים מסובכות בעברית וזולת השמחה ללמוד מהם מילים פשוטות בתמורה: אמא, שפת-אם, בית.

אולי זה שאני נשארת זה האומץ הישר והאמיתי. אולי זו הטעות הגדולה ביותר של חיי.

מודעות פרסומת

33 תגובות

מתויק תחת שונות

33 תגובות ל-“שפת אם

  1. מרב

    אוי, אורית. כתבת כל כך יפה ומדויק. גם אני, כמוך, מתייסרת במחשבה הזו וגם אני, כמוך, יודעת שלא אוכל לעזוב אלא אם הכול סביב יעלה באש. על אף שיש לי דרכון זר, על אף שהחרדה מציפה אותי כשאני מרשה לה לחדור את חומות ההגנה, אין לי ארץ אחרת.

  2. הילה

    אני מורידה בפנייך את הכובע שהצלחת לדייק כל כך בתחושות שלך, שלי, של רבים מאיתנו

  3. אורית,
    צמרמורת מטפסת לי בגב.
    זו בדיוק ההסתכסכות שלי עם עצמי וגם לי התשובה ברורה למרות שבן זוגי מחזיק באזרחות מבהיקה משלג.
    ימים טובים.
    אבישג

  4. שנקניק

    כתבת מקסים ויפה ורלבנטי כל כך.
    רק הערה קטנה, צנועה וממש בלחש. בר=בן. אין את הצורה ברת, אלא בת.
    וברבים אין ברי (לבנים), אלא בני.
    זה תיקון חד פעמי שלומדים פעם אחת ונשאר לתמיד.
    סליחה על הקטנוניות.

    • זה נכון. אבל באותה המידה גם אין לומר "אין את" בעברית. וסליחתיים על הניטפוק לניטפוק.
      [רק אנשים שיכולים לשאול על צילום-ציור אור בסוף פוסט מרגש של אנתולוגיית שירה יכולים לקרצץ ככה על איזו מילה בפוסט עמוק וכאוב שכזה…]

    • זה מופלא בעיני מה שקרה עכשיו. שדיברתי על שפה כגוף וכמקום ושנבנה לי בה עוד בית. תודה.

  5. שושי אברס

    יהודים חיו כנודדים דורות רבים והחליפו זהויות פנימיות ותרבויות חיצוניות ומעולם לא בטחו בבית שנתנו להם. אמי ז"ל היתה אומרת על מדינתינו הפצפונת שיש לנו מדינה שהיא כמו ילד מוגבל. אז מה לא אוהבים אותו?
    אני חיה מספר שנים בשליחות באירופה במדינה נחשקת ובכל זאת יש לי תחושת בטן שאני אורחת פה ושאף אחד לא ממש רוצה בי.
    כשאני מגיעה לישראל אני מתחילה לקטר אבל אז אני בבית. תאמיני לי שאין כמו בבית.
    כל מה שנראה נוצץ בחוץ הוא לעיתים קרובות אשליה. אנשים בכל מקום נאבקים על קיומם הפיזי וכל התחושה של הבטחון מתערערת בחול כשרואים כמה איסלמזציה יש באירופה .

  6. אביבה

    וואו.. איזה נושא כאוב וכואב פתחת פה. כי אל מול ההתאבדות הערכית האישית שאת שוקלת מידי פעם, מונחת גם ההתאבדות הערכית של המדינה שמקשה עלינו לחיות בשלום עם הבחירה הזו שלנו, להיות נאמנות לה כמעט בכל מחיר. ולא פעם אני חושבת מה יהיה הקש. לאחרונה אנחנו חגגנו ארבעים (!!!!) מאותו יום בו עלינו לארץ (באוניה – כמו מעפילים), וחגגנו במצגות ובאנקדוטות את כל הזיכרונות שצברנו מאותו מסע בן 12 יום מסיר הבשר לחופי הארץ. מאז, גם בארץ יש המון סירי בשר, מכל הסוגים, אבל משהו בפשטות וביופי של פעם חסר.
    ואני בכלל יודעת כנראה יותר מילים מסובכות בשפת האם ההיא, ואאלץ להמשיך ללמוד את העברית החדשה מילדי – אבל זה יהיה כאן.

    פורים שמח אורית!!!

  7. מאירה וייס

    היה שווה לקום בבוקר בשביל לקרוא את המילים האלה.

  8. מיכל

    וואו. בימים אלה אנו טרודים בהתלבטות קשה של מעבר לארץ רחוקה. ואת, כמו תמיד, הצלחת במילים כל-כך יפות וברורות להעלות על הכתב את הבלגן שיש לי בראש ובלב. תודה

  9. תודה.
    עשית עמי חסד כשכתבת את המילים שלי (שלנו) במילים שלך (שלנו).

    אני יושבת ומביטה בסוגריים שלי וחושבת שאפשר לקרוא את זה נכון ממתחת לעור ואפשר גם שלא, שיש גם קריאת שייכות, שלאומנות משתרבבת אליה. וזה מראה לי שהנה, באהבה כמו באהבה, זו שוב שאלה של זיקה.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48561&blogcode=6207919
    ועוד אני מתחבטת עכשיו, מול הקטע שלך וזה שבקישור: יכול להיות שהנושא הזה-הזה, של רחש הלב הזה-הזה, יכול להתברר במתארו רק כנגד איום של גלות? מעניין אם יש עוד סביבות שבהן אפשר לו להצטייר.

  10. אורית יקרה, מרגש עד דמעות מעורר מחשבה והמון השראה, תודה!

  11. אורית אורית אורית
    יש פתגם ידוע ומוכר- הדשא של השכן ירוק יותר. רק אצלנו בגינה זה באמת נכון- אנחנו חוסכים מים ולכן יבשנו את הדשא- והשכן שלנו לא,בעולם האמיתי- לכל דשא יש את היתרונות והחסרונות שלו- אפילו בלי לדבר על שפת אם, מורשת ,משפחה, שירים עבריים, השקט ביום כיפור,השמחה על המטר וחצי שהתווסף לכנרת…מי מבטיח לך שבמקום אחר לא יהיו זיהום אוויר, אנשים רעים, שלטון מושחת, תאונות דרכים, נחשים ארסיים, רעידות אדמה, הוריקנים, שטפונות, צונאמי, אוכל מהונדס, חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, מורים שצועקים על הילדים, רעש מחריש אוזניים בחתונות שאפילו אטמי אוזניים לא מחפים עליו, מטוסים שנכנסים בגורדי שחקים, עניים שגרים על קרטונים ברחובות, אנסים, חוטפי ילדים , טרוריסטים, גזעניים, שונאי יהודים, שונאי זרים,טלוויזיה מחורבנת, מזג אוויר מחורבן…???
    אין כמו בבית.
    באהבה
    ורד

  12. זה כתוב כל כך יפה…

  13. המילים שלך כל כך מדוייקות ומישירות מבט מפוקח וכואב למציאות, שלא נותרו לי עוד מילים.
    כמוני כמוך.
    מגרשת לשינה את הפחדים.
    ואם נהיה פה עד 16.3 (מצטערת, חייבת קצת ציניות בבוקר…) שנקבע שעת מפגש אצל נתנאלה????
    הילה מהפילים

  14. תודה לכולכם. אני כותבת את התשובה שלי באצבעות שרוקדות על המקלדת. קצת בבהלה. הרבה בליטוף של כל אות ואות.

  15. מאירה וייס

    שיתפתי בפייס ושלחתי לחברה ב"גולה" שרק אתמול אמרה לי מילים דומות, ואת דייקת אותה כל כך, בפואטיות שהיא כל כך שלך.

  16. תודה על השיתוף הכנה והמילים המדוייקות.

  17. יפעתא

    אוי אוי אורית, אמת צרופה. תיארת בדיוק כל כך כואב, את כל הפינות הבלתי נסבלות של הסכסוך הפנימי הזה המעגלי, הזועק "הבה נפתור את זה כבר" ומיד לוחש "לא עכשיו. לא לחשוב על מה שזה אומר. זה כואב מדי." והבחירה בין דור ההורים שלנו לדור הילדים, עם האימה של כל מה שכרוך בזה. תודה על המלים המדוייקות והמנגינה הרכה.

  18. המילים שלך נוגעות בעצבים חשופים.
    והעצב הזה (על כפל המשמעות שבו) משותף לאנשים רבים כל כך…

  19. אין לי מילים. אמרת את כולן כל כך הרבה יותר טוב.

  20. נילי

    שולחת לך חיבוקים עם הזדהות. אין בניסוי הזה "קבוצת ביקורת" ולכן לעולם לא נדע מהי ההחלטה הנכונה. נשאר רק לקפוץ למים..ולחיות!!

  21. אוי, אורית, איזה אוי מעומק הלב או הבטן יוצא לי למקרא מילותייך. אוי רוסי, או אולי הונגרי. לא יידישאי, לא אמריקאי. אוי.

  22. יעל

    כמו רבים ורבות לפני ואחריי אני נרגשת מהיכולת לנסח משהו שאצלי היה טרום-מילים.
    ומתוך המילים שלך עולה אצלי הבנה עמוקה וראשונית,
    שעלינו להחזיר לארצנו את עצמה.
    בכוח היומיום, בכוח גידול ילדינו,
    בכוח ההתעקשות על מה שחשוב לנו.
    מרגע שהברירה לעזוב איננה אני שואלת את עצמי: מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לי טוב יותר פה.
    עצמי עוד לא ענתה.

    • שאלתי את עצמי איך יתכן שהבחירה התנסחה אצלי בלי לומר מילה על אחריות לאומית. נדמה לי שהדרך שבה דיברתי במשך שנים: עלי לשמור על המקום הזה כדי שהוא ישמור עלי, התערפלה בגלל הכשלון לשמור על צלמו של המקום הזה כדי שהוא ישמור על צלמי. הבושה מסתירה לי. אם תדעי מה לעשות כדי להפוך את הגלגל הזה למיטיב – תגידי. אני באה. נמאס לי להיות משותקת בגלל חוסר אונים.

  23. דודו לנדאו

    בשלושת שבועות ההמתנה לפני מלחמת הימים ב 1967 ( 20 שנה אחרי) כשברחובות הסתובבו עשרות אלפי אנשים עם מספר ירוק מקועקע על הידד , ומצהלות העולם הערבי מלוות את ריכוזי הצבאות על גבולות ישראל ,אשר איימו לבצע שידור חוזר של העבר הקרוב, (כאשר התאורים העדינים מתייחסים לשילוב היהודים במימי הים התיכון), אנשים הסתובבו ברחובות עם פנים לבנות מרוב פחד. לתבלין הזה נוספו נאום הגמגום של ראש הממשלה לוי אשכול אבטלה כבדה בת שנתיים מלווה בירידה מסיבית מהארץ.
    גם אז היו אנשים שעזבו עד יעבור זעם, וחזרו בזחילה.
    במבט לאחור אולי עדיף הגמגום של אשכול על, רהיטות הביטוי של שני הפלצנים מסיירת מטכ"ל, אבל היום אין אבטלה, יש כיפת ברזל, יש חץ 1,2,3, והכי חשוב יש נשיא אמריקאי שמדבר בשקט ומחזיק מקל עבה ביד
    דודו לנדאו

  24. חיבוק, התרגשות והזדהות.

  25. וואו. חסרת מילים. הרבה חומר למחשבה

  26. יודעת שאין סיכוי שאגיע ליכולת לבטא את עצמי בשפה אחר כמו בעברית אבל בעיני זה לא בעדיפות ראשונה. בעדיפות ראשונה אצלי לנשום כמו בנאדם, נשימות רכות ורגועות. זה משאיר זמן לחפש את המילים הנכונות… 🙂

    פעם הייתי מזועזעת מבני ישראלים גולים שמדברים עברית קלוקלת אבל בהמשך הבנתי שזה לא הדבר הכי חשוב. הכי חשוב שיהיה לילדים טוב ושיהיה להם בטוח בהווה ובעתיד.

  27. אוריתי,
    אני מצטרפת לכל הכותבים על דיוק המילים שלך.. תחושה שהמחשבות שאת כותבת מנסחות מחשבות שמתרוצצות בהמון לבבות, כולל שלי.
    אבל אני מתחברת גם לורד שכתבה על הדשא הירוק של השכן, ועל כך שבכל מקום יהיו יתרונות וחסרונות. בפוסט הזה את מביעה כמיהה ל'שקט חסר הדאגות ' של איזה "שם" שהוא אחר מפה, אבל אני חושבת שלליבה של אם – בכל מקום יצוצו החרדות מכל מה שיש לחרוד ממנו באותו מקום, ומי שליבו חרד בקלות, זה לא ממש משנה אם זה יהיה כאן או שם , זה לא ייראה 'פחות' "שם", כי 'יש מקום אחר שהוא יותר מסוכן' ("כאן"). אנחנו מה שאנחנו, גם אם נלך לארץ אחרת. נראה לי שהפחדים הם בתוכנו, יותר מאשר במציאות האובייקטיבית (אע"פ שברור שהמציאות כאן אכן מלאה סכנות) .
    ובכל זאת- כל פעם שאנחנו מטיילים בחו"ל, וחווים שלווה ורוגע באיזה כפר בפרובאנס או בטוסקנה..- מופיעות המחשבות הללו, בדומה למה שאת כותבת.
    🙂

  28. חשבתי כך פעם ומשהו כנראה השתבש. הורי טוענים שנכשלו בחינוכי, ואני חושבת שלא נחוץ אפילו דור. הרהורים כאלו עלו בי בהתקפי נוסטלגיה בניכר, ועתה נגוזו. מקנאה בתשובה המוכתבת שלך, כי את שלי אני עוד צריכה להמציא….

  29. אוי, אורית, את כה חכמה שזה אסון. דניאלה ל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s