המשהו שהוא משהו משהו

בתגובה לפוסט הקודם קוראת מהממת שלי השאירה לי מסר אהבה.

במשך חצי יום התהלכתי מחויכת וגאה, אבל אז קלטתי שהיא בכלל לא התכוונה אלי. היא התכוונה לג'ינג'ית שכותבת את הבלוג הזה. זו שמצלמת את הבית שלה עם טשטוש ברקע כדי שלא יראו את הבלגאן, זו שכותבת מילים יפות אפילו שהיא לא חושבת מחשבות יפות (הו, הקטנוניות הממאירה, הו, הכעס המהיר), זו שבכלל לא גינג'ית אלא צובעת לגי'נג'י אגב כך שהיא מספרת לכולם שהיא ג'ינג'ית מבפנים אז זה בסדר.

בקיצור, מה זה השטויות האלו. באיזו מהירות אני מאמצת את הדימוי האידיאלי ושוכחת את עצמי האמיתית. מלא דברים לאהוב, מלא דברים לא לאהוב.

בכללי, מסרי האהבה היחידים שאני מוכנה להתבשם מהם, הם אלו שהילדים שלי נותנים לי. כי הילדים שלי בילד-אין לא סובלים אותי. אני מתקמצנת על לקנות להם אולסטאר ורודות, ואני סוערת בבית זועפת בכל פעם שהם משאירים את האולסטר הורודות שלהם (הם סחטו בסוף מהסבתא) בסלון. אני מבינה את תפקידי כמחנכת, דבר שמפריע לתפקידי כמחייכת. אני מזדהה עם עצמי באופן כל כך גורף, שאני ישר מסכימה עם כל מילה שאני אומרת וויכוחים איתי זה סיוט. אני מתכוונת להיות השד הטוב, אותו שד שהניק אותם שנתיים, אבל זה השד הרע שנכנס בי בפנים. עייף כצפוי מתפקידו, נוירוטו כצפוי בתפקודו.

לכן, כל מחמאה מהם היא אמינות רגשית טהורה. למשל ביום רביעי היתה לנו אסיפת ההורים הפתעה. קונספט ששכללנו מאד בבית. אנחנו מקבלים הודעות על אירועים בבית הספר שעה מראש, כפי שמרבית בני האדם מקבלים הודעות על מסיבות אסיד. בסוף האסיפה נועה אמרה לי, ציטוט, אמא אני אוהבת אותך למרות שכל מילה שלך היא פדיחה.

עכשיו, אני הייתי עסוקה כל האסיפה בלחשוב כמה אני אמא נהדרת. מתנסחת בלהט כל כך יפה ועוד לפני כל ההורים. אבל מסתבר שמה שחשבתי שהוא נהדר הוא לא נהדר בעיני הבת שלי, אלא מעצבן ומביך, ודווקא הדבר שלא שמתי לב אליו, מה שעשיתי בזמן שהיייתי עסוקה בלהיות נהדרת, נניח לבוא לאסיפה המיותרת הזו כנגד כל נסיבות חיי ולהניח בהיסח הדעת את היד על הגב של הבת שלי, זה דווקא מעולה ובאמת ראוי לאהבה.

איזה פער עצום בין האופן האדילי שבו אני מספרת לעצמי את עצמי, לבין איך אני באמת. ואיך כל מה שחשוב קורה בכלל מתחת לדברים. מאחוריהם. בלי שאני שמה לב.

נניח אותיות השוקולד.

שתי גרסאות.

אותיות השוקולד- איך להכין?

אז ככה, בשלב הראשון ממיסים קצת שוקולד. מניחים שבלונת אותיות מעל נייר אפיה ומורחים. כשמרימים את השבלונה בזהירות, מתגלות אותיות הא'-ב'. הללויה.

את כל העסק הזה מקפיאים במקפיא. כדאי להכין כמה סטים של אותיות כדי שלא ישבר הלב כשישבר ה-ז'. למשל.

עוד טיפ: בהתחלה הכנו אותיות רגילות, אבל אז גילינו שכשמכינים אותיות בכתב ראי, כלומר, כשמניחים מראש את השבלונה הפוך על נייר האפיה, האותיות יוצאות חלקות יותר בצידן השימושי. שימושי למה? הנה זה בא.

בשלב הבא מוציאים את האותיות מהקפאה. כעבור דקה באוויר המהביל של המזגן הן נמסות טיפה, ואז אפשר ללחוץ אותן לחלק הפנימי של כוס השתייה והן נדבקות. ככה אפשר לכתוב את שמות הילדים ומסרוני אהבה. את הכוס עם האותיות מכניסים שוב למקפיא לכמה דקות.

כשרוצים להגיש את הארוחה, פורשים מפה יפה, שולפים את הכוסות ומוזגים חלב בתוכן. מה שהתקבל: חלב שבו כתוב מסר באותיות שוקולד.

כדי להפוך את הארוחה לארוחה פעילה, מכינים מראש מכל עודפי האותיות כד שאליו מודבקות אותיות שוקולד בתפזורת. אחרי שכולם מסוממים מהסוכר של הקצפת, שולפים את הכד, ממלאים בחלב, ומכריזים שהמנצח והזוכה במנת החלב והקצפת הענקית מכולן, יהיה זה שירכיב מהאותיות שעל הכד הכי הרבה מילים. מ-ע-כ-ש-י-ו.

הילדים מתחילים להרכיב מילים, מחליפים רעיונות, שותים המון חלב בריא והולכים לישון מלאים בשוקולד גם בלב.

אותיות שוקולד – הסיפור האמיתי

אז מה שקרה באמת הוא קצת אחר.

הכל התחיל מצוין. הכנו אותיות, הקפאנו, הכנו שמות, הקפאנו. פעילות בסוכר שמתוקה כדבש.

זילפנו קצפת, צחקנו.

לא היה רגע מתאים מזה כדי לשלוף את הכד.

הילדים התחילו להתחרות בכתיבת מילים. מ-ע-כ-ש-י-ו. כולם כתבו במרץ. להלל נשבר העפרון שבו הוא כתב. ואז הכל הסתחרר.

תוך עשר עשריות השניה הוא פצח בצווחות אימים היסטריות, אחותו התחילה לבכות מבהלה, אחיו הקטן ניצל את המהומה וטיפס לשולחן, אגב הבהלה שלי להוריד אותו הפלתי את כוס החלב לרצפה וניפצתי אותה, עכשיו אני התחלתי לצרוח לא לגעת לא לדרוך, ענר נבהל והתחיל לצוווח גם הוא, הלל עדיין צווח כי נועה המשיכה לכתוב מילים בכל המהומה ועדיין ניצחה אותו, אלכס הגיע הביתה, ענר רץ אליו עם התות ומעך לו אותו על החולצה הלבנה, אני דילגתי מעל השלוליות ומעל המפה היפה שכבר מזמן דובללה על הרצפה והפכה לסמרטוט מכוער, והגשתי לו מבין ההריסות את הכוס עליה כתבתי לו מסר אהבה. בפועל יצא שהגשתי לו כוס שממנה יוצא נוזל לבן שמזכיר נוזל לבן אחר. כחחחחחחחחח. וזה, הו, זה, אם תשאלו אותי, היה עיצוב גאוני אם כי בוטה להפליא.

אז מה אני רוצה להגיד?

שלפעמים אני עושה משהו אבל יוצא משהו אחר שהוא לא משהו, אבל כל עוד שזה בשביל מישהו ועם מישהו, בכל זאת יש בזה משהו.

וגם: רוב הזמן אני לגמרי לא משהו ובני ביתי לגמרי לא משהו, ואם מישהו חושב שבגלל איזה משהו אני או הם משהו משהו, אז זו טעות. ואם יש משהו שהוא משהו משהו הרי זה משהו פרטי מאד ומוזר שבכלל הוא משהו אחר.