סבתא, סבתא. שינקתי מאצבעות ידיך גזר מתוק

סבתא שלי נפטרה. אני כותבת: סוף סוף. ואז מוחקת.

ואז נושמת עמוק וכותבת שוב: סוף סוף. השכחה שכלאה אותה בגופה שמונה שנים וחמישה ימים יותר מדי גזלה ממנה הכל. את האומץ שלה, את שנינותה, את העובדה שהיתה לוכדת הזבובים המהירה בתבל. ערנית, שובבה ובורקת.

רק יופיה נשאר לה. ראיתי אותה בפעם האחרונה, גופה מולאם במרביתו כבר לטובת המוות, אפורה מייסורים ובכל זאת- איילית. היא שכבה על מיטת אותו בית החולים שבו ילדתי את ילדי ושבו רציתי גם, כמו שאומרת אגי משעול, לעזור ללדת אותה לצד השני. קפצתי לביקור קצר, הנחתי יד על מצחה, ואמרתי לה שעוד מעט לא יכאב.

מבלי דעת שיקרתי. רק כשדודה שלי הגיעה והתעקשה שיגבירו את המורפיום נגמר הסבל. כל תא ותא בגוף שלי מצטער שהאמנתי לרופאים כשהם אמרו שהמינון מספיק. סבתא שלי שכבה בוכה ואני האמנתי שצריך להמתין.

ואחר כך ההלוויה. הקלה גדולה שנגמרו הייסורים. אחי אמר בשקט כשהלכנו אחריה בשביל, שכמו שיום החתונה הוא לא היום המאושר בחיים, אלא כל בוקר שבו מתעוררים ליד האהוב, הרי שגם יום ההלוויה הוא לא היום העצוב בחיים. עצוב היום שבו הבנו שאנחנו קורבנות האלצהיימר (תמונה: אמא קוראת חומר מהאינטרנט ובוכה), עצוב היום שבו סבתא הודחה בעדינות מממלכת המטבח שהיתה ממלכתה הגדולה (תמונה: סבתא יושבת קפואה בראש שולחן ארוחת השישי), עצוב היום שבו סבא לא זכה לישון איתה שוב אלא רק לבקר אותה במחלקה הסיעודית (תמונה: סבא מאכיל יום יום בנאמנות את האישה שאהב מאז גיל ארבע עשרה. זו שהכירה אותו ואהבה אותו יותר מכל אדם בעולם ובסוף לא זיהתה אותו אפילו).

ואחר כך באה האשמה. על מה שלא הרגשתי כשהכניסו אותה אל הבור. שלא זעמתי, שלא התכווצתי מכאב משתק. על שנתתי לה להנתק מעלי היא העץ היבש אני הפרי, ואיפה הקינה על זו שהניחה את כל הנימים הדקים שהוליכו עד אלי מים ושמש.

ורק אחר-כך, אולי שבוע אחר כך, פתאום היא שבה אלי. כמו שהיתה באמצע הטוב ולא כמו שהיתה בסוף הרע. נזכרתי נניח, איך כשרציתי ללמוד בארצות הברית, היא נסעה איתי, שלא אטוס לבד. נזכרתי איך היא נכנסה לסופרמרקט גדול, קנתה חסה בשרנית שאז עוד אי אפשר היה להשיג בארץ, הכינה כריכים משובחים ואכלה אותם איתי בגאווה קולינרית גדולה. מאז אכלתי חסה כזו אולי אלף פעמים, אבל בלי הגאווה שלה זו סתם חסה.

נזכרתי איך היא לקחה אותי לדיסנילנד ואז הניחה אותי בפתח המטוס של הטיסה הפנימית, והיתה מלאת חסד מספיק לאפק בתוכה את הדאגה שלא להכביד עלי. נזכרתי איך שנתיים אחר כך, מששבתי לארץ, היא ארזה בתוך שקית את סלט הקישואים האהוב עלי ונסעה איתו ועם סבא לבקר אותי בטירונות. היא חייכה אז אלי במבטה החי והער ושיירה עבורי  קצת דיסנילנד בעולם הלא משעשע של היות ישראלי. נזכרתי בטעם של המרק הצמחוני שהיתה מכינה לי בסיר מיוחד כל יום שישי ליד מרק העוף של כולם. נזכרתי ש– טוב, די. זה זרם אינסופי.

זכרון אחר זכרון הצטברו בתוכי כל הצער וכל התודה שאני רוחשת לה ולסבא שלי. על שהם נתנו לי אהבה אמיתית, שמבחנה הוא שאי אפשר לספור אותה. היא עקבית, ועקשנית ומתפרטת ומתפרטת ומתפרטת. יחד איתו היא הנחילה לי את זכות האבות שאפשר כמעט רק להוריש. הזכות להמנות על השושלת הסודית הזו של אלו שיודעים לא להפסיק באמצע. לאהוב ולאהוב ולאהוב עד שמתים.

מאז, מדי כמה ימים היא שבה ובאה כמו שהיתה. מתיישבת על הכסא לידי ואומרת שלמרות כל הסבל חייה היו כן. כן וכן וכן. היא שרשרה את עצמה אל העתיד דרך שלוש בנות שהן אחיות באמת, וחתנים וכלות ועשרה נכדים ונינים, כולם שמחים מאד ורעשנים מאד, ועכשיו היא חופשיה ללכת אל עתיד אחר שבו, יש לקוות, כבר ימציאו תרופות חדשות בשבילה, טובות ממעט מדי מורפיום.

אני מצרפת לכבודה שני שירים. אחד- בית מתוך שיר ארוך של קינה וזעם על הרגע הגדול ביותר של העלבון. רגע שבו פתחה לי את הדלת לא לבושה מספיק, והיה צריך שסבא ייגש, יסוכך עליה בחיבוקו ויקח אותה לחדר. אי אפשר היה להסתיר עוד דבר:

והשיר השני – הוא שורה מתוך תפילת תחייה כמו שנעורה בתוכי עכשיו. כשאני מתפנה להחיות אותה שוב בדעתי ולאבד אותה שוב כמו שהיתה לפני השכחה. קורצת ומצחיקה. נוהרת ונפלאה.

זו שורה מתוך שיר ישן שכתבתי, שנועה אסטרייכר, מעשה אמנות וחסד, טיפלה בה בפרויקט הזה:

http://lamegira.wordpress.com/

בכל כוחי אני אומרת עכשיו את השורה הזו.

סבתא סבתא שינקתי מאצבעות ידיך גזר מתוק, שובי ואחזה בך.