סבתא, סבתא. שינקתי מאצבעות ידיך גזר מתוק

סבתא שלי נפטרה. אני כותבת: סוף סוף. ואז מוחקת.

ואז נושמת עמוק וכותבת שוב: סוף סוף. השכחה שכלאה אותה בגופה שמונה שנים וחמישה ימים יותר מדי גזלה ממנה הכל. את האומץ שלה, את שנינותה, את העובדה שהיתה לוכדת הזבובים המהירה בתבל. ערנית, שובבה ובורקת.

סבתא

רק יופיה נשאר לה. ראיתי אותה בפעם האחרונה, גופה מולאם במרביתו כבר לטובת המוות, אפורה מייסורים ובכל זאת- איילית. היא שכבה על מיטת אותו בית החולים שבו ילדתי את ילדי ושבו רציתי גם, כמו שאומרת אגי משעול, לעזור ללדת אותה לצד השני. קפצתי לביקור קצר, הנחתי יד על מצחה, ואמרתי לה שעוד מעט לא יכאב.

מבלי דעת שיקרתי. רק כשדודה שלי הגיעה והתעקשה שיגבירו את המורפיום נגמר הסבל. כל תא ותא בגוף שלי מצטער שהאמנתי לרופאים כשהם אמרו שהמינון מספיק. סבתא שלי שכבה בוכה ואני האמנתי שצריך להמתין.

ואחר כך ההלוויה. הקלה גדולה שנגמרו הייסורים. אחי אמר בשקט כשהלכנו אחריה בשביל, שכמו שיום החתונה הוא לא היום המאושר בחיים, אלא כל בוקר שבו מתעוררים ליד האהוב, הרי שגם יום ההלוויה הוא לא היום העצוב בחיים. עצוב היום שבו הבנו שאנחנו קורבנות האלצהיימר (תמונה: אמא קוראת חומר מהאינטרנט ובוכה), עצוב היום שבו סבתא הודחה בעדינות מממלכת המטבח שהיתה ממלכתה הגדולה (תמונה: סבתא יושבת קפואה בראש שולחן ארוחת השישי), עצוב היום שבו סבא לא זכה לישון איתה שוב אלא רק לבקר אותה במחלקה הסיעודית (תמונה: סבא מאכיל יום יום בנאמנות את האישה שאהב מאז גיל ארבע עשרה. זו שהכירה אותו ואהבה אותו יותר מכל אדם בעולם ובסוף לא זיהתה אותו אפילו).

ואחר כך באה האשמה. על מה שלא הרגשתי כשהכניסו אותה אל הבור. שלא זעמתי, שלא התכווצתי מכאב משתק. על שנתתי לה להנתק מעלי היא העץ היבש אני הפרי, ואיפה הקינה על זו שהניחה את כל הנימים הדקים שהוליכו עד אלי מים ושמש.

ורק אחר-כך, אולי שבוע אחר כך, פתאום היא שבה אלי. כמו שהיתה באמצע הטוב ולא כמו שהיתה בסוף הרע. נזכרתי נניח, איך כשרציתי ללמוד בארצות הברית, היא נסעה איתי, שלא אטוס לבד. נזכרתי איך היא נכנסה לסופרמרקט גדול, קנתה חסה בשרנית שאז עוד אי אפשר היה להשיג בארץ, הכינה כריכים משובחים ואכלה אותם איתי בגאווה קולינרית גדולה. מאז אכלתי חסה כזו אולי אלף פעמים, אבל בלי הגאווה שלה זו סתם חסה.

נזכרתי איך היא לקחה אותי לדיסנילנד ואז הניחה אותי בפתח המטוס של הטיסה הפנימית, והיתה מלאת חסד מספיק לאפק בתוכה את הדאגה שלא להכביד עלי. נזכרתי איך שנתיים אחר כך, מששבתי לארץ, היא ארזה בתוך שקית את סלט הקישואים האהוב עלי ונסעה איתו ועם סבא לבקר אותי בטירונות. היא חייכה אז אלי במבטה החי והער ושיירה עבורי  קצת דיסנילנד בעולם הלא משעשע של היות ישראלי. נזכרתי בטעם של המרק הצמחוני שהיתה מכינה לי בסיר מיוחד כל יום שישי ליד מרק העוף של כולם. נזכרתי ש– טוב, די. זה זרם אינסופי.

זכרון אחר זכרון הצטברו בתוכי כל הצער וכל התודה שאני רוחשת לה ולסבא שלי. על שהם נתנו לי אהבה אמיתית, שמבחנה הוא שאי אפשר לספור אותה. היא עקבית, ועקשנית ומתפרטת ומתפרטת ומתפרטת. יחד איתו היא הנחילה לי את זכות האבות שאפשר כמעט רק להוריש. הזכות להמנות על השושלת הסודית הזו של אלו שיודעים לא להפסיק באמצע. לאהוב ולאהוב ולאהוב עד שמתים.

מאז, מדי כמה ימים היא שבה ובאה כמו שהיתה. מתיישבת על הכסא לידי ואומרת שלמרות כל הסבל חייה היו כן. כן וכן וכן. היא שרשרה את עצמה אל העתיד דרך שלוש בנות שהן אחיות באמת, וחתנים וכלות ועשרה נכדים ונינים, כולם שמחים מאד ורעשנים מאד, ועכשיו היא חופשיה ללכת אל עתיד אחר שבו, יש לקוות, כבר ימציאו תרופות חדשות בשבילה, טובות ממעט מדי מורפיום.

אני מצרפת לכבודה שני שירים. אחד- בית מתוך שיר ארוך של קינה וזעם על הרגע הגדול ביותר של העלבון. רגע שבו פתחה לי את הדלת לא לבושה מספיק, והיה צריך שסבא ייגש, יסוכך עליה בחיבוקו ויקח אותה לחדר. אי אפשר היה להסתיר עוד דבר:

והשיר השני – הוא שורה מתוך תפילת תחייה כמו שנעורה בתוכי עכשיו. כשאני מתפנה להחיות אותה שוב בדעתי ולאבד אותה שוב כמו שהיתה לפני השכחה. קורצת ומצחיקה. נוהרת ונפלאה.

זו שורה מתוך שיר ישן שכתבתי, שנועה אסטרייכר, מעשה אמנות וחסד, טיפלה בה בפרויקט הזה:

http://lamegira.wordpress.com/

בכל כוחי אני אומרת עכשיו את השורה הזו.

סבתא סבתא שינקתי מאצבעות ידיך גזר מתוק, שובי ואחזה בך.

מודעות פרסומת

44 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

44 תגובות ל-“סבתא, סבתא. שינקתי מאצבעות ידיך גזר מתוק

  1. אורית, אורית,
    השיר הזה על סבתא שלך הגיע אליי ישירות לבטן כשקראתי אותו לראשונה, והקראתי אותו גם באחת האזכרות של סבתא שלי, ובפעם אחרת את דליה רביקוביץ שכתבה לסבתא שלה בעלת העור השקוף
    את חסרת הגנה, אני חסרת הגנה.

    תודה שכתבת את כל זה.
    זה מלא באהבה.

  2. יא איזה יפה שהיא היתה.
    ואני רואה גם לנגד עיני
    את האיילה שבמיטה שתיארת,
    ואת כאבך.
    כמה שזה פשוט ובנאלי ככה זה נכון:
    היא חיה בך מאוד אורית יקרה.
    וזכרה לברכה, באמת לברכה.

  3. תודה לך, על השיר והספר הנפלאים.המגירה הזו הייתה השנייה שיצרתי, היה לי ברור שהשורה הזו חייבת להפוך למשהו נוסף מלבד מילים על דף. כמובן. מאוד מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.

  4. גליה

    בזכרונות הטובים תנוחמי, אם אפשר בכלל. היתה לי סבתא דומה. אני יודעת שאי אפשר, ובכל זאת.
    תודה על פוסט בלתי נשכח

  5. בכיתי. על סבתא שלך, על סבתא שלי, עלייך, עליי. תודה.

  6. אביטל

    אורית יקרה
    סבתך בוודאי הייתה גאה בך
    כמה אהבה בכל שורה
    כמה רגש , שנכנס לתוך הבטן
    ומתחפר לו בפנים.
    אני דומעת, גם את דמעותיך
    שמרי על סבא
    תודה על שיתוף כל כך מהלב

  7. יעל

    אוריתי
    זה כל כך יפה שאין מילים. אני בוכה כי לא זכיתי בסבתא כזאת.
    אבל לפחות זכיתי להכיר אותך.
    משתתפת בצערך, אבל גם בשמחת החיים שלך

  8. איילה.

    אורית יקרה,
    כמה עצב, ועם זאת כמה אהבה וחוזק.
    נגעת לי ממש בלב. מן פוסט כזה חמוץ מתוק.
    יהי זכרה ברוך.
    איילה.

  9. מרגש אנושי וגרמת לי להזיל דמעה. יהי זכרה ברוך, נשמע שהייתה אישה מדהימה, עם חיים יפים סך הכל. תאמרי תודה על אותן שנים שכן יצא לך להכירה, לא כולם זוכים לכך. תודה

  10. רננה

    נחנקתי. כי היו לידי אנשים אז ניסיתי לא לבכות. גם אני זכיתי לסבתא משמעותית בחיי. גם היא הלכה לעולמה אחרי תקופת ייסורים. מבזים ומשפילים. כל כך לא פייר. כל כך עצוב. קשה להתנחם. ובכל זאת. השנים יחד הן נכס. ודמותה טבועה באופיינו. ותזכורות יגיעו תמיד בכל מיני צורות. למשל אני מכינה לביבות גבינה מתוקות לילדה שלי. וכל פעם מול המחבת אני רואה אותה מגישה לי לביבות עגולות ומדוייקות ( לא עקומות ומעוכות כמו שלי). אני מנסה להבין איך להכניס את אותה האהבה של סבתא ללביבות?! לא יודעת אם הצלחתי מספיק. האם יחרטו בליבה של ביתי?

    תודה על הפוסט. התרגשתי.

  11. ליאור

    לפעמים אין מילים שיכולות להביע את מה שאני חשה… תודה שהחזרת לי קצת מסבתא שלי.

  12. סיריא

    קראתי את הפוסט יחד עם סבתא שלי שגם היא כבר לא. היא חיבקה אותי וביקשה למסור לך תודה.

  13. והזמן יחזיר לך יותר ויותר את מי שהיא היתה וישכיח את מה שנהייתה.תודה שהזכרת לי.

  14. נעמה מעוז

    אורית מקסימה ומרגשת,חיבוק גדול ומזדהה.
    כשקראתי אותך היה נדמה לי שיש לנו אותה הסבתא (להגיד הייתה זה קשה ולא מדויק).
    תודה.
    חיבוק לימים של זכרונות בהן הימים הקשים כמעט נמחקים ויש בהן רק הטוב והשמחה שבסבתא ובקשר שלך איתה.

  15. חן

    מאוד נגעת ללבי…
    מחלה נוראית, שאוכלת כל חלקה טובה באדם.

  16. מירי

    ובמילים ובקינה ובצער ובתחושת האין את מצליחה לגרום לי להרגיש שאף אני איבדתי עכשיו מישהי. אך עתה אני מכירה אותה ויודעת שהעולם חסר אותה. אורית. חנקת את גרוני. את דומה לה במאוד. בחיצוניות ובגדולה, ביכולת האהבה וההכלה. תבורכי.

  17. כתמיד, אני אסירת תודה לכם על התגובות. הם סוג של שותפות שהופכת את האור של המחשב מניאון קר לאור פנימי חם. תבורכו.

  18. אורית, את מדהימה כתמיד, ואני יודעת שכל מסר שלך שאני פותחת הוא חלון לנשמה יתירה ולנפש מיוחדת. תודה לך על השיתוף. דפנה

  19. שי

    גוש גדול מדי מתכדרר בבטן. מתיידה בכל מה שאכתוב.
    רק חיבוק גדול. גם לעידו.
    שי

  20. סבתא שלי היתה הכל בשבילי, ולולא היא (וסבי) הייתי גדלה להיות שבר כלי. עברו כבר 8 שנים מאז שנפטרה, והחור בלב עדיין לא התכווץ.
    בכיתי בפנים המון כשקראתי את ההספד שלך. אשרי סבתך שזכתה לגדל נכדה שכמוך.
    תנחומיי.

  21. אויי אוריתי..
    מה עוד אפשר להגיד חוץ מ.. אויי אוריתי..
    ולשלוח לך את החיבוק הכי גדול שאפשר
    ולחשוב ש..איזה ברת מזל סבתא שלך, שיש אותך בעולם – להיות אבן חן מדהימה שכזאת, בהמשך השרשרת שלה..
    דינה.

  22. סבתא שלך ממשיכה אתכם, איתך, גם אם אינה נוכחת בפועל (למרות שהיתה נעדרת נפקדת כבר זמן מה… ואלי דווקא עכשיו).
    חוזרת במיטבה. מלווה אתכם ונמצאת.

    הצלחת לרשום במילים העדינות והמדוייקות שלך,תחושה דומה לזו שאני חשה כלפי סבתא שלי שכבר איננה ומנגד לרצות להיאחז בזו שאיתנו.
    שלא תדעו עוד צער.

  23. קרן

    ואיתך
    בכיתי
    ואהבתי
    וזכרתי
    וחסרתי

    ועודני.

    אורית יקרה, מחבקת אותך , אישה יפה שאת

  24. ריגשת אותי מאד, בכיתי תוך כדי ריאה, גרמת לי להתגעגע לסבא שלי…
    אכן סוף סוף זו ההרגשה, לא יכלתי לבטא את זה יותר טוב!
    שולחת חיבוק גדול מעודד,
    עינת.

  25. הרשומה שלך נתנה לי אגרוף לבטן הרכה, וגרמה לי לדמעות.אני יודעת להרגיש בדיוק מה שהרגשת,כי עברתי את זה עם אמא שלי. המשפט המרטיט על הגזר המתוק,הוא מהיפים והחזקים שנתקלתי בהם.שלא תדעי עוד צער ,ותתנחמי בהמון אוהביך.

  26. רונית

    אשרייך, יקרה, שזכית לאהוב ולהיאהב! סבתך ז"ל נשמעת אשה מיוחדת במינה, וזה לא מפתיע לשמוע שזהו השורש ממנו ינקת. שולחת אלייך הר של ניחומים. וחיבוק

  27. אורית יקרה, כל כך הרבה חיים , שמחה ואהבה יש בפוסט שלך עם כל האובדן והכאב.
    וכמי שזכתה גם כן לסבתא נהדרת ומשמעותית בחייה אני חרדה מהרגע בו אצטרך להיפרד והפוסט שלך סיפק נחמה גדולה.

  28. אורית יקרה, איתך.

  29. חני

    אורית יקרה,
    בלוג, בטבעו, מגיע גם לאנשים שאינך מכיר. כמוני. אולם, ההספד לסבתך נגע לי בנימים הכי רגישים, הוא העלה אותה אל מולי באופן חי ומלא אהבה, אהבה זו שתשייר אותה כאן לנצח.
    מנחמת אותך.
    חני

  30. מנור

    פתאום, באמצע יום העבודה – דמעות.
    תודה.
    משתתף בצערך,
    מנור.

  31. אורית אהובה
    הגזר המתוק של סבתא שלך
    החייה בי את הגעגועים לסבתא שלי הזו, לשתיהן. זו שנפטרה לפני שנה וזו שנפטרה לפני חמש.
    את כותבת באהבה גדולה, אהבה שפורטת על נימי הזכרונות המתוקים של כל האמהות בעולם, מהסבתות שלהן. סבתא שאהבה וחלקה את האהבה באוכל שכל ביס ממנו ממלא את הגוף חום, תשומת לב, התייחסות אישית וחיבה.
    משתתפת בצערך, שמחה שהיא לא כואבת יותר, ושזכרונותייך יחיו בך לעד.
    עינבל

  32. יקירה.
    השתתפות עמוקה בצער שכבר מתחיל לחלחל ועוד יבוא. הצער היומיומי על החסר, הנעדר המתגעגע. בכיתי , כאבתי והתגעגעתי עם כל מילה שכתבת… תודה !

  33. אורית
    לי אין זכרונות מסבתא אבל הצלחת לברוא לי שק של זכרונות וכאב במילים החמות שלך על סבתא שלך ולייצר שרשרת דקה שמובילה מסבתא לאמא לילד..שגם אני חוליה בו.
    תודה שחלקת. שולחת לך חיבוק גדול וחם. אשרך שזכית לסבתא כזו.

  34. חברים, שוב תודה על שאתם מציפים אותי בחברות. דווקא בפוסט שעוסק באין זה כל כך חזק שהפעולה שלכם היא פעולה של יש. תודה. אורית.

  35. ראומה

    אורית יקרה

    משתתפת בצערך
    גם אני לא בכיתי כשקברו את סבתא שלי (שמחתי שהסבל שלה הסתיים)
    אבל עד היום אני כואבת את חסרונה, כאב פיזי, בראשיתי…כמו צמא תמידי…
    והמילים שלך, כרגיל, מדברות את הכל! את האהבה, את הנתינה הסבתית, את הכאב והצער, את הכעס והחמלה, ההקלה, הגעגועים, הזכרונות הרבים שצובטים את הלב על כך שהם רק זכרונות וגם מנשימים אותנו מעצם כך שהם צרובים בנפשינו לעד, לדורות…

    את מרגשת בכל נימייך

    נשיקות וחיבוקים
    ראומה

  36. שירה

    יפיפה.
    נוגע ופוגע במקומות הרדומים
    שירה.
    שחגגה לאמה 75 שנה בשבת הזאת. עם משחק זכרון.

  37. מזה שבוע שאני מסתובבת עם מילות הפוסט הזה מתערבלות לי בראש ובקרביים, וחושבת איך להגיד לך את זה הכי נכון. ומכיוון שלא מצאתי את המשהו הנכון והחכם לומר, אז אומר רק שוב – כמה מופלאה את!

  38. בא לי לחבק אותך, את כל כך יפה.

  39. דניאלה ל

    נהדרת

  40. הגעתי אל רשימתך דרך קישור בפייסבוק.
    הזדהות עמוקה עמוקה והתרגשות אדירה.

    אנה

  41. תנחומי מקרב לב. זכית.

    געגועים לתמיד, למרות ההבנה והרווחה, ככה זה גם כאן.

  42. תודה כל כך על התגובות. נגיעה על הכתף ממרחק שמזכירה לי שכנגד הזקנה ואלימותה יש את הקשב החי וחסדיו..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s