להיות כל-רוצות

[בשבוע שעבר הופיעה כתבה בליידי גלובס על חברה שלי, יעל. הכתבה תיארה את משטר ניהול הזמן שהיא קיבלה על עצמה בשנים האחרונות, פורסמה ברשת ועוררה 692 תגובות – מרביתן קשות אלימות ומתלהמות. גבי גזית השתלח בה בתכניתו במשך דקות ארוכות. גל של גסות התרומם כנגדה בעולם.

מעבר להלם מהגסות, נדהמתי מהחפזון לשפוט ולהכריע האם מה שיעל עושה הוא כולו טוב או כולו רע, חפזון פולשני ואטום שלא מאפשר דיון מורכב ולכן מלמד באמת. אני רוצה להתעקש על הדיון הזה, ואת אחת השיחות הרבות שביני לבין יעל אני מנהלת לכן כאן ברשותכם בפומבי.]

חברה שלי שאני אוהבת,

לפני שבוע הופעת על השער של גלובס. יפה מספיק כדי שאשמח שילדים בני שש עשרה לא קוראים גלובס. לבושה מעולה. יופי של איפור על העור המעצבן שלך שגם ככה חלק. סיפרת על החברה שהקמת, זו ששינתה את חייך והפכה אותך לאישה שגלובס מתעניינים בה. אמא של שלושה ילדים וסטארט-אפ בן ארבע.

סיפרת להם בלי לפחד מתקשורת על איך את עושה הכל במקביל כדי לא לוותר על כלום. מנהלת ישיבות אגב כך שאת עושה ג'וגינג, מקלידה על הלפטופ במספרה. מתכננת כל שנייה כדי שבסוף היום ישארו תמיד שש שעות  לך ולילדות הקטנות. אלו שזוכות לדעת גם כמה חכמה את כשאת מדברת, אבל גם כמה חכמה את כשאת מקשיבה. אלו שכמה שאת מנהלת גדולה והכל, מנהלות אותך כרצונן מכוח חיוך בלונדיני קטן.

כל כך שמחתי בשבילך מהפרסום בגלובס, ששכחתי לשמור עליך. כלומר, להזהיר אותך מראש שמתקשורת צריך לפחד. גל של תגובות איומות הציף את הרשת בטוקבקים. קראו לך משוגעת ומטורפת ולא הבינו בכלל שאת באמת עושה משהו מטורף ומשוגע. מנסה להלחם בכל כוחך על יותר מחלום אחד. המקצועי והאמהי. האינטלקטואלי והרגשי.

אין לי דרך להסביר לך כמה אני מעריצה את איך שאת נלחמת. בוערת מאש ונעה כל הזמן קדימה, באיזו התרגשות ושמחה של מי שמוזן מידיעת ה'מה' וה'למה' של קיומו. בכלל לא מפתיע אותי שאת מצליחה לגייס מיליונים של דולארים בכל סבב גיוס. מי בכלל יכול להגיד לך לא. נוצצת עיניים וכובשת. נפלאה באמת.

אבל גם אין לי דרך להסביר לך כמה אני מתגעגעת אליך. אל זו שיש לה זמן לנסוע אלי עד רחובות לבוקר של הבלים. אל זו שלא מרגישה אשמה בכל רגע של פנאי שלא מוקדש לילדים. זו שיש לה זמן למשל לקרוא את הבלוג שלי אפילו שהוא בלוג. אני מקווה שכל סחרור הסטארט-אפ הזה יגמר עוד כמה שנים והפנאי יחזור. אבל בינתיים, אם כבר נפתח הדיון הזה באופן פומבי כל כך (ועוד בחמישי גם משדרים עליך תכנית בטלויזיה) מה יש לי להגיד לך?

שאת צודקת. אפשר להיות גם מנהלת בכירה וגם אמא מובחרת. אבל זה יהיה לא הוגן ומסוכן להגיד את זה בלי לדבר על המחיר.

נתחיל מהמחיר הפשוט שמי שיש לו שני חלומות אין לו זמן לישון. בכל פעם שיש שיא בעבודה ואת בכל זאת מחזיקה את הכל ועושה מהחיים שלך ג'אגלינג אגב ג'וגינג, אני נבהלת. רק שהגוף שלך לא ימרוד. לא יעצור אותך בכוח תבונתו הסמוייה ויקרוס מתשישות. בינתיים טפו טפו הכל בסדר. אבל אני דואגת לך.

נמשיך בזה שאין ולא יהיה לך בעתיד הקרוב זמן לחיות את החיים פעמיים. פעם אחת לחיות כשהדברים קורים, מהירים, מסחררים, ופעם אחת לחיות כשאת חושבת על כל הדברים שקרו. יושבת במטבח לבד עם כוס קפה ומקרינה הכל אל מול העיניים. שוב. מבינה משהו חדש. אני חושבת שחיים שאין בהם את ההזדמנות לחיות ככה הם חיים פחות טובים. משהו עדין ופרטי מאד לא יכול להתפענח בהם לאט.

אני מעריצה אותך על היכולת שלך לוותר על דברים 'ששורפים' זמן. טלויזיה, מסעות קניות, פטפטת. אבל אני חושבת שאת מפסידה דברים ש'מבשלים' זמן על אש קטנה. דברים לא צפויים שעולים מן הבטלה האקטיבית. כזו שמתרחש בה משהו לא תובעני בחזית התודעה, ומשהו עמוק ומורכב בעומקיה. אם את כל הזמן יודעת (מה קורה, עם מי, מתי), איך ומתי תגלי את מה שאת עוד לא יודעת?

שלא לדבר על החדירות של הכל. כי על הנייר אפשר להפריד תחומים, אבל בפועל הפיתוי מאד גדול לענות לשיחה מהבית באמצע ישיבת חברה, ולענות לשיחה מהמשקיע באמצע משחק מנופול עם הילדים על השטיח. והזליגה של התחומים זה לתוך זה מתישה וקשה ולוקחת ממך בכל רגע את הזכות להיות רק במקום אחד. איזו איכות חיים יש לך מבלעדי הזכות הזו?

אני אומרת את כל הדברים האלה לך אבל גם אומרת אותם לי, ולכל שאר החברות שלי שכולן, אבל כולן, מנסות להיות הכי שהן יכולות בבית ובמשרד, או באמנות ובאמהות, או בספרא ובסייפא. הקללה שלנו היא שרב הזמן זה מצליח לנו. גם וגם וגם. אבל דווקא זה מה שגורם לנו לזוז מהר מדי. לרוץ במקום ללכת וחשוב מזה, ללכת במקום לעצור. לקנות גלידה. לאכול אותה בשמש. לא לרמוס הכל מכח הבהלה להספיק. את פשוט מקרה קיצון. נראית מיליון דולאר, מגייסת חמישה עשר מיליון, ויותר מכולנו אין לך זמן לעצמך בשקל.

מה אני מציעה?

שנמרוד בעצמנו שמנהלות את עצמנו כל כך נהדר. נסרב מדי פעם להיות כל-יכולות ונהיה כל-רוצות. רוצות לקשקש, רוצות להפגש בזמן שאין לו שום צידוק, נניח על חשבון זמן עבודה או זמן הקודש של הילדים, כן. אני שומעת אותך מתחלחלת. אסור לגעת לך בזמן הילדים. אבל כל מה שאני מבקשת ממך ומעצמי ומשאר החברות שלנו זה את הלפעמים.

נניח, בשבוע הבא, אחרי שנטחן את התמונות מגלובס וההדף מהתכנית ואת כל זה, בואי נעשה בוקר שלא עושים בו כלום.

איכשהו נראה לי שבמרחק השנים, כשנהיה שתי זקנות בבית אבות, דווקא את הבוקר הזה נזכור. לא כי הוא נתן נשיקה לנצח, אלא כי הוא נתן נשיקה להווה. לא כי הספקנו לעשות בו משהו, אלא כי הספקנו אותו.

בבקשה תגידי לי כן. רחובות זה לא כל כך רחוק. הרי עד ניו יורק את נוסעת כדי לפגוש משקיעים לחברה שלך. אז עכשיו בואי ברכבת לבית הקפה הפרברי שלי ותגלי שוב משהו שאת כבר יודעת. שאני מוכנה להשקיע בחברתך, תמיד, אבל תמיד, את כל ההון הרגשי והמהותי שבעולם.

מודעות פרסומת

24 תגובות

מתויק תחת שונות

24 תגובות ל-“להיות כל-רוצות

  1. אביטל

    לא קראתי את הכתבה עליה עד שכתבת את הפוסט שלך.
    אני מודה שלא הייתי מסוגלת לחיות כמוה, והלוואי שהיה לי קצת מיכולת הניהול העצמי שלה.

    אני חושבת שחלק מההתלהמות עליה היא קנאה.
    אדם שמצליח לנהל את עצמו ביעילות כזו, הוא אדם שמצליח בחיים שלו.
    כמו שאומרים "אין אפס", מי שמשקיע מקבל תמורה.

    ואם היא מצליחה וטוב לה, אז מגיע לה כל הפרגון שבעולם.

  2. הילה

    הצלחת לתמצת את מה שאני מנסה כבר שנים להגיד לחברותי, ללא הועיל. לא רוצה להיכנס לדיונים פמניסטיים אבל הג'אגלינג הזה שאנחנו מעריצות הוא שורש הרע.

  3. אמא של

    כתבת יפה, ואם אין לה זמן, אני מוכנה לבוא לשתות איתך קפה ב'עץ התות' (או איך שזה לא יהיה שקוראים לזה עכשיו) או בפטסיירי המשובח באחד העם ובאותה הזדמנות תגלי לי איך את מצליחה גם לכתוב כל כך טוב וגם לעשות מיניאטורות כל כך יפות (-:

  4. נעמה מעוז

    אורית יקרה,
    כל כך מקסים את כותבת. התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים שלך.
    חמלה וחוכמה יחד.
    נעמה.

  5. לי

    אורית המופלאה
    כתבת יפה וחכם
    אבל רציתי להגיד לך שתיסעי את אליה 🙂

  6. אורית

    וואו, איזו כתבה עוצמתית ומרגשת. לא קראתי את הכתבה על חברתך (אקרא אחר כך) אבל זה באמת משהו שכל אחת מאיתנו מנסה לעשות. לא רק נשות קריירה גם נשים שעובדות בעבודה לא קרייריסטית, כולנו מנסות להספיק הכל. כל הכבוד לחברתך, יעל, שמצליחה לעשות הכל (למרות, כפי שכתבת, יש לזה מחיר), וכיף לה שיש לה חברות כמוך שמהן היא יכולה לשאוב כח.
    אורית

  7. אהבתי את ההתגייסות שלך למען חברתך, אהבתי את התמיכה שלך באופן ההתנהלות שלה לפיה היא מפיקה מעצמה את מכסימום היכולות שלה ומצליחה בכך. אין מקום לחשש, כאשר היא תגיע לקצה ה'ספרינט' שלה, תתייצב בישורת, אני בטוחה שתהיי שם בשבילה – כדי להיות איתה, לאפשר לה לעכל, להרהר, להקרין אחורה בזמן. כאשר מארגנים את הזמן ביחידות גדולות יותר מאשר ימים, שבועות או חודשים, מקומן של החברות אינו נגרע.

  8. ואני אומרת תודה גדולה שזכיתי להכיר אותך.. ושהיית המורה שלי..

    אני בטוחה שאת המון עבור חברתך. חברתך מרשימה ב צורה בלתי רגילה. !
    גם בגלל שהיא בחרה בך כחברה

  9. הילה פילה

    כתמיד הכתיבה שלך מצליחה לתמצת לי את המחשבה שהיתה בי עם קריאת הכתבה על יעל.

  10. החיים מלאים מסרים כפולים, בעיקר עבור נשים. אני צעירה יותר ממך ומחברתך מהכתבה, אבל אני רואה כיצד העתיד לבוא כבר משפיע עליי ועל הסובבות אותי. הרצון לשמור על עצמאות ולפתח קריירה, לא ממש עולה בקנה אחד עם הרצון להקים משפחה ולהשקיע גם שם את כל מרצנו. כיום, אני באמת מתקשה להבין איך אעשה זאת! מה שתמיד מוביל אותי למחשבות מדכדכות למדי, שאולי אי אפשר באמת לעשות הכל, ושעל משהו אצטרך לוותר.

    הג'אגלינג הזה הוא באמת קשה מדי, מתיש מדי. אני רוצה להמשיך לישון מספיק. אני רוצה להמשיך לכתוב ולעבוד, אבל בכיף. זה אפשרי? אני לא יודעת.

    בכל מקרה, החברה המדוברת נפלה קורבן לנסיבות החברתיות: מצד אחד, היא עושה הכל "נכון" – איזנה כמה שרק אפשר בין המשפחה לחיי קריירה. ומצד שני, על אף ההצלחה שלה, היא זוכה לבוז ולגנאי. מה שמוביל אותי לאותה מסקנה שאני כמעט תמיד מגיעה אליה: קשה להיות אישה. אין דבר שנעשה שיהיה מספיק טוב, מספיק נכון. תמיד התמסרות למשהו אחד יוביל לגינוי, אך גם פריסה על כמה זירות שונות תוביל למצב דומה. זה לימבו חברתי שקשה להבין את חוקיו, שכן הם משתנים ללא הרף.

    אני מקווה שכשיגיע היום בו תהיה לי משפחה משלי, אבין קצת יותר מה אני בעצמי רוצה, בתוך ים הדרישות האינסופי הזה.

  11. אוי אורית יקירתי,
    המכתב שלך לחברתך מאוד מאוד מרגש,
    פשוט כי מרגישים בו את האהבה העצומה שלך אליה.
    אבל,
    נורא ברור שמי שכותבת אותו היא אורית, זו שזקוקה לדברים המסויימים האלה,
    זו שזקוקה לזמן בעל איכות מסויימת, לתחושת מרווח מסויימת, אבל תקשיבי.
    אני לא מכירה אותה את יעל, אני מכירה דומות לה, יש אנשים שדברים אחרים עושים אותם מאושרים, מה לעשות, זה קשה לתפוס, אבל זה ככה. לכן, בלי שרצית, שיחקת לידי המטקבקים המכוערים, שלא מבינים פשוט את זה:
    יש נשים שזה מה שעושה אותן מאושרות, כמו שיש גברים כאלה,
    ואולי היה רצוי שגם גברים לא ממש יהיו מאושרים מטירוף שכזה אבל הם כן,
    והחתירה לשיוויון בין נשים וגברים היא לאפשר לנשים האלה להיות.
    פשוט להיות, ככה.

  12. תודה. את מרגשת בכתיבה שלך, וכל כך הרבה נשים נקרעות בין הקריירה למשפחה וכל כך חשוב גם לשמור על החברות, ועל הפנאי, ולחיות את החיים בהכי הרבה שמחה שאפשר…

  13. פרידה

    אורית,

    אני לא מתחברת למסר שהעברת פה,
    בשורות הראשונות זה נראה כמו הבעת תמיכה, ובהמשך את בעצם מצטרפת למצקצקים ולמבקרים ולאלה שקוראים לחברתך לרדת מהעץ ולנוח קצת. ממה שקראתי (להבנתי זו לא הכתבה המלאה) מצטיירת אישה חזקה, חכמה, חרוצה ונחושה, ונדמה לי שאם היה מדובר בגבר, לא הייתה מוטחת בו כל הביקורת הזאת. בניגוד לרוב הגברים הקרייריסטים שיצא לי לפגוש (או לקרוא עליהם), חברתך מצליחה להחזיק עסק מרשים עם פוטנציאל אדיר, ובמקביל שומרת על הזוגיות ומקפידה על זמן עם הילדים. היא מוותרת על עיסוקים שנראים לה כמו בזבוז זמן, אבל היא מוותרת עליהם כדי להיות עם הילדים שלה, זמן שהיא מגדירה כקדוש – כמה גברים כאלה את מכירה? ואנשים בכלל? יש לה שלוש חברות טובות שבעיניה זה המון, וגם בעיני – עם קריירה הרבה פחות תובענית וילד אחד בלבד אני בקושי שומרת על קשר עם שתי חברות. אז איפה כאן הבעיה? למה אנשים מרגישים כל כך בנוח לבקר את הבחירות שהיא עושה? בעיני היא דוגמה ומופת, והלוואי עלי עשירית (יודעת מה, מאית) מהמרץ ומהנחישות שלה. ואני די בטוחה שכשהיא תשב בבית האבות היא תרגיש גאווה גדולה על העסק שהקימה, סטארט אפ שאשכרה מועיל לאנשים (בניגוד לפייסבוק למשל). אני מצדיעה לה. המסר שלך, "תסרבי מדי פעם להיות כל יכולה וכל רוצה ובואי לקשקש אתי" (ציטוט לא מדויק) – מריח לי משוביניזם.
    Having said that,
    אני מתה על הבלוג שלך באופן כללי. חשוב לי לציין גם את זה.

  14. תודה על התגובות. הן תמיד משמעותיות לי רגשית אבל הפעם במיוחד, כי על הפרק עומדת שאלה שאני סבוכה בה בעומק.
    לגבי האם המכתב שלי משחק או לא משחק לידם של הטוקבקיסטים. שאהיה ברורה. את הטוקבקיסטים הגסים שמסוגלים לשפוט את החברה המופלאה שלי בצורה שטחית אלימה ופומבית אני רוצה פשוט למחוק מתודעתי ומתודעתה. אני בכלל לא מדברת איתם אלא איתי. לא חותרת לשיפוט של מה טוב או רע באופן גורף, אלא שואלת על האיזונים האקטיביים והקטנים שצריך להכניס בחיינו (דגש על אקטיביים, כי איזון תמיד קורה אגב תנועה, ודגש על קטנים כי באופן כללי המערכות מסודרות כמו שטוב לכל אחת). נדמה לי שדווקא ההצלחה לג'נגל הכל רומסת מה שלא הירואי אבל חשוב. ושנחוצות לי ולחברות שלי עוד משקולות זעירות של פנאי שאינו מוגדר לצורך תכלית, מרווחי הבל שאנחנו לא מרשות לעצמנו לקחת. אולי כמו שאמרתן רק נדמה לי שזה נחוץ לאושרן של החברות שלי. אולי. אבל אחת לכמה זמן אני רוצה להיעצר על השאלה. מה אתן צריכות? מה אני צריכה? גם התשובה לא היא תשובה טובה, אבל רק אם נותנים אותה אחרי שבוחנים את השאלה, אחרי ששמים לב על מה מוותרים ולכמה זמן.

  15. תמיד את מצליחה לבטא במילים כל כך מדויקות דברים שאני חושבת עליהם יום יום. שנים ידעתי שכדי להצליח צריך לעשות בדיוק מה שעושה החברה שלך. ההבדל נעוץ בכך שאני לא רציתי לוותר על כל מיני דברים ובכך בעצם גם אני כל רוצה. תודה.

  16. אוי, אכן. שאלת השאלות. מאיפה הזמן ועל מה לוותר. את חברתך אני לא מבקרת כמובן, כי כל אחת מוצאת את מה שטוב לה, והיא בהחלט מקרה מעניין ומעורר מחשבה, למרות שאני לא בטוחה שגם את הערצתי, פשוט כי כבר הייתי שם, בעולם המטורף התובעני והטובעני של ההייטק וברחתי ממנו לטובת עצמי וזמני עוד לפני שהייתי לאמא. ויפה ומקסים הגדרת את מה שאנחנו באמת צריכות. אבל הזמן הזה של ההרהור והעיכול וההארות הקטנות של היומיום – אצלך זה מקור היצירה. את משוררת ויוצרת ומורה. וכל זה בא בדיוק משם – מההתחברות לרגש, מהלימוד הקטן והיומיומי. וכך את מצליחה לעשות את הדבר הזה שלך שאת עושה הכי טוב – ליצור, ובכמה תחומים שונים. אז קודם כל – כובע שאת מצליחה ושאת מוכשרת ושאת יודעת לנסח הכל כל כך נכון. אשרייך. באמת. וזה גאוני – זה שהבייבי שלך בחיים (חוץ מהארבעה שאין לזלזל בהם כמובן) בא בדיוק מהמרווח הזה של החיים באמצע החיים. אבל מה יהא עלינו – כל השאר. שאנחנו רוצות לחלום ולעשות עוד משהו גדול ויפה ומשמעותי, חוץ מהילדים והכביסה, והמשהו הזה לא תמיד בא מהזמן הזה שאנחנו מנסות להשאיר לעצמנו, שגם אותו אנחנו רוצות, ולו משיקולי שרידה. מה עוד אפשר לעשות ברסיסי הזמן האבודים שייתחבר למשהו משמעותי ומשמח? נראה לי שרובנו, חסרות המזל שכשרונן אינו טמון באפיית מטעמים מהיומיום אלא במקום אחר, חייבות לבחור בין וויתור על אותו משהו אחר גדול נוסף לבין וויתור על ההנאות הקטנות של בוקר בקפה עם חברות.לפחות בשנים האלה של המאמץ הגדול של גידול המשפחה.
    בכל אופן – דבר אחד את חייבת ללמוד מחברתך. לקרוא טוקבקים זה בזבוז זמן משווע. זמן שאפילו את צריכה לחסוך לעצמך ולהוציא אותו על משהו יותר מועיל.

  17. שני

    תודה רבה על הכתבה, רואים שאת אשה עם המון אהבה.

  18. מזדהה. לו רק יכולתי להיפטר מרגשות האשמה ברגעים הגנובים הללו, לוותר על הכל-רוצה אבל בהנאה גדולה, בלי פחד.

  19. Rina

    רציתי להגיד תודה דרך הבלוג הזה לחברה שלך
    קודם קראתי את הכתבה בעתון והזדעזעתי, היה לי מאוד קשה לקרוא
    אבל כשראיתי את הכתבה בטלביזיה ראיתי אשה מלאת מודעת עצמית ומבריקה ועם נכנות לשתף בכנות בעולם שלה
    אני חושבת שהיא מודל טוב להרבה נשים
    לא כי אני מסכימה עם מה שהיא עושה בהכרח אלא כי חשוב שלנשים ולגברים יהיה טווח רחב של מודלים וזה טוב שהיא נחשפת ומראה עוד דרך חיים אפשרית
    אני מקוה שהיא לא מתחרטת על החשיפה
    לי היא גרמה לחשוב הרבה על החיים שלי הלוואי שלי הייתה היכולת הזו להתמקד
    אני מקוה שלילדים שלה טוב עם הבחירה שלה, יש ילדים שמעריצים הורים עם תשוקה ודרייב ואז זה חיבור טוב אבל ויש ילדים שקשה להם כשלהורה יש תשוקה למשהו שהם לא חלק ממנו והכי מדאיג יש כאלו שמשדרים שהכל בסדר ואז ההורה העמוס מותר עליהם ומפסיק לראות אותם בלי להרגיש
    רציתי להגיד לה גם שנראה לי שהמירוץ הבלתי פוסק הוא תוצאה של הניתוק הרגשי שנראה לי שהיה קיים גם בחיים הקודמים הדתיים שלה ולא הסיבה  לניתוק הזה
    תודה

  20. spiralfusion

    תודה על המילים המרגשות שלך. רוצה קודם כל לומר לך שכל כתיבה שיוצאת מהלב אל אישה אהובה היא נוגעת ומדוייקת, כי היא באה ממקום פשוט וחסר-פניות.
    לגבי מהות העניין. יודעת על עצמי שהגעתי למצב של איזון ושלום ביני לביני. זה לקח זמן, ואולי עוד ישתנה בעתיד. אבל כיום אני חיה בלי רגשות אשמה. נותנת לילדי, לבן זוגי, לעבודה, לחברות בדיוק את מה שאני מרגישה איתו נינוחה מבפנים. לא מתביישת לקחת יום חופש כשעמוס לי בנשמה, לא מוטרדת אם לא ראיתי את הילדים יומיים רצוף כי היה לי טירוף בעבודה (מתגעגעת, כמובן, אבל יודעת שאוהבת וזה מספיק), מוצאת לי את הזמן עם בן הזוג גם כשיש לי חברה שרוצה בדיוק להיפגש והיא חסרה לי מאוד ופוגשת חברה גם כשעייף לי. אני לא מרגישה שאני מג'נגלת בין מטלות ורגשות אשמה. אני מרגישה שמאוזן לי בפנים, שמדויק לי איך שאני, וששום דבר הוא לא טוטאלי.
    אני מרגישה שזה המקום שאת רוצה בעבורך, בעבור חברתך. ואני זוכרת איתך שכל אחת מאיתנו יש לה את הדרך שלה להגיע לשם.
    ו… הבלוג שלך חכם ומעורר השראה. תודה.

  21. יעל

    הלוואי עלי חברה כמוך…

  22. דפנה

    אורית היקרה
    צפיתי בכתבת הטלויזיה על חברתך וקראתי אתמה שכתבת.
    ואני מרגישה עצב.
    כמה אנחנו דנות באיך נכון או לא נכון, מי צודק ומי טועה, מה מותר ומה אסור, והאם באמת יש נוסחה לפתרון, אבל מה עם הבעיה? מה מקור הבעיה הזו, שאנחנו כל כך עמלות למצוא לה פתרונות יצירתיים?

    אני מסתכלת ורואה את שתיכן, גם אותך וגם את חברתך, ואת כולנו יחד אתכן, מנסות למצוא דרך, לראות משהו מבעד לצעיפים המונחים על הראש שלנו. עוד ועוד צעיפים שמי הניחה אותם שם? חברתך מנסה בוירטואוזיות לוליינית להניח אותם בדיוק זה על גבי זה כדי לייצר לעצמה איזה פתח קטן דרכו תוכל לראות את הדרך ולרוץ קדימה בעולם. ואת, אולי יושבת בביתך ומניחה לצעיפים לנוח על ראשך בעירבוביה, מפליגה בעולם במחשבותייך על כוס קפה ברגע גנוב, ומייחלת שחברתך תבוא לבקר אותך בביתך, כי אין מצב לזוז עם כל הערימה הזו על הראש.
    וזה עצוב לי.
    אני מתגעגעת למצב שאין בכלל צעיפים על הראש.
    אני לא מדברת על געגוע לחוסר אחריות, לחיים בלי שאחרים תלויים בי. לא. אין בי פחד מאחריות ואין לי רצון לחיות לבד בלי משפחה. ואני אוהבת מאוד את הילדים שלי.
    אבל הטווח הזה שאנחנו חיות בו, בין מינוס עשר לאפס, זה שבצד אחד שלו אפשר לסמן וי מניח את הדעת, ובצד השני שלו אפשר להפסיד בגדול – זה מה שמפריע לי.
    המחשבות הבלתי פוסקות שכל דבר שנעשה יש לו מחיר. שאנחנו פוטנציאל בלתי נדלה של הרס לסביבה ולילדים, זה מה שכואב לי.
    אמהות ללא רגשי אשם, יש דבר כזה?

    כי אם יש בי צורך עז ללכת לים כרגע, לשכשך רגלי במי החורף וקצת בחול, אני עשויה לגרום נזק בלתי הפיך לילדים הרכים שמכל שנות השניצלים והפירה, יזכרו רק את היום הזה, בו טיפסו על כסא גבוה כדי להוריד לעצמם קרקרים כי אמא נעלמה ולא הכינה צהרים. וגם זה אם הם לא נפלו מהכסא ושברו את הרגל, שאז הנזק חמור בהרבה. כי ככה בנוי המוח האנושי. את מה שרגיל ונעים והרמוני, הילדים לא יזכרו. הם יזכרו את מה שחריג ואולי גם מאיים, ובכל אופן רע, ודרש מהם להפעיל כוחות שלא היו זמינים להם כילדים, ולכן עורר את תודעתם ולכן נחתם בזכרונם. אלפי רגעים של אהבה בלתי נגמרת, היענות אוהבת לצרכים והרמוניה אינסופית, יעלמו בתוך עיסה של חוסר זכרון וחוסר מודעות מחד, ובטחון עצמי ואיזון רגשי עתידי מאידך. וטוב שכך, נכון, אבל…

    אני רוצה לחיות בטווח של 0 עד עשר. בטווח שבו יש רק רווחים. אעשה הכל אותו דבר, רק בלי תחושת ההרס המאיימת. בלי להניח על כל צעד ושעל כסף בצד לפסיכולוג עתידי.

    כן, גבירותי ורבותי, אני נהנית לשכב על השטיח כרגע ולשחק במשחק הזכרון עם הבן שלי. כן, המשחק שאם הכל ילך בסדר, איש לא יזכור אותו מלבדי. נשבעת לכם שזה הדבר שהכי בא לי לעשות כרגע. אבל בבקשה, אם תוכלו להזיז את החרב הזו שתלויה לי פה מעל הראש רק לרגע, זה יהיה נחמד. כי אז אוכל באמת להיות בטוחה מכל הלב, שזה באמת מה שבא לי לעשות כרגע.

  23. פינגבק: סיפורים מהחיים « אמהות – הסוד הוא באיזון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s