על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נורמאליות?

רציתי להסביר היום בבלוג היום איך בונים חדר אוצר מיניאטורי, אבל איך אפשר לחשוב על משהו חוץ מאשר על ספירת הדקות אחורה. אז אני סתם יושבת בשעת בוקר מוקדמת ויפה ומגלה איך דווקא ברגע של ההרפיה כי הנה תיכף גלעד חוזר, דווקא עכשיו פוקע בי מיתר. רגע התיקון מקיף מול עיני את הפצע, ששותת שם כמעוות לא יוכל לתקון.

כי  החזרה לחיים נורמאליים שאנחנו מתאווים בכל מאודנו שתקרה לו, על איזו נורמאליות אנחנו מדברים? על הנורמאליות של אברם מאישה בורחת מבשורה? על הסוף הטוב של הסיפור הזה שאיזה סיכוי יש לו להשכיח את אמצעו או את המשכו בפרקים הבאים?

ואיזו נורמאליות אנחנו מבקשים לעצמנו? את הנורמאליות של אמא שמחבקת את הבנים שלה עשירית שנייה יותר מאשר את הבנות שלה כי הפחד מעתידם משהה את ידיה להאחז? את הנורמאליות של אומה שצריכה לחיות בבת אחת את טראומת העבר שלה ואת טראומת העתיד שלה שכל הזמן מכריזה בפניה על יום התפוצצותה?

שום נורמאליות. והבחירה להכות פה שורשים כופה על מי שעושה אותה להפעיל את ההדחקה כנגד החרדה, את שמחת החיים כנגד חזרתו של המודחק, את האהבה המוחלטת למקום ולעברית כנגד הבהלה הנוראה. מה עוד יקרה לנו. מכח איזו אופטימיות נשתקם ממה שכבר קרה.

אני מתיישבת מול המחשב ומסתכלת על עצמי. איזה מחיר רגשי כבר גובה ממני הדאגה, הלם הקרב שעוד יהיה, איך אני בכלל מעיזה לאהוב את ילדי בכל כל כל כוחי למרות שאיזו אהבה אמהית זו בדיוק, שבוחרת בהווה אפילו שהעתיד תיכף מגיע.

וגרוע מזה. אני מגלה שמרב פחד מן החוץ כמעט שהלחמתי את דלת הבית מבפנים. יצרתי עולם מיניאטורות לילדים שלי כי כל כך מפחידים אותי הדברים הגדולים שעוד יבואו אלינו, אלו שאין לי כל שליטה עליהם. זה, לפחות זה, חייב להשתנות. אני חייבת להעיז ולפתוח את הדלת ולעשות למען האחר. להפוך את הבית, הפרטי אבל גם הלאומי, במקום לתיבה ממוגנת היטב- לאוצר. מקום טוב יותר ומיטיב יותר.

ומה לאחל לאביבה ולנועם? שיזכו לסגור את הדלת. הלואי שבתוך הילד שלהם נשאר משהו שהוא ילד, כלומר שעוד מסוגל לחזור אל הרחם היחידה שיש בה סיכוי לתיקון מסוים- רחם האהבה ההורית. לא נורמאליות אני מאחלת להם, כי זה אין ולא תהיה, אלא היכולת להתגבר על האבנורמאלי בלי לשלם בשפיות המוחלטת. היכולת להתבודד ולהצמיח שוב חדר מלא זהב שלא צריך בו כל הזמן לעמוד כזקיפים על המשמר. הלוואי שבמובן העמוק תתקיים בהם ברכת ברוך מתיר אסורים. לפחות בתוך מרחב פרטי לחלוטין ומוגן. לפחות חלק מן הזמן.

מודעות פרסומת

8 תגובות

מתויק תחת שונות

8 תגובות ל-“על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נורמאליות?

  1. חדר מלא זהב ונשמה מלאה שקט. יפה כתבת, ושובר לב. אחרי שהוא ינחת, שפתיי ממלמלות אליי. אז נחשוב על זה. בינתיים, עוד קצת, להתפלל.

  2. שרית רוטשילד

    דווקא מתוך הסערה משהו מתקומם. שתיקת האימהות. הסכמת הכבשים לדרך הבוטה, התוקפנית, חסרת חרטות ובעיקר חסרת כבוד לאדם ולאנושיות. עם שלם לא מיודד עם המושג חמלה. הרי אם השכנה שלי הייתה רבה 60 שנים עם השכנה לצידה היה בהיר ונהיר מה חלקה בסכסוך. ובכלל, מאיפה האופציה להרוג? לתקוף? ללמד נער לאחוז בכלי משחית?
    מתי פעם אחרונה היה לימוד על דרך השלום? מתי נדרשנו לחשוב איזה וויתור מבקש שלום?
    במקום לנסוע לפולין שיצאו לשביל ישראל. במקום ללמוד צרפתית שתיעמקו וירכשו שפה שניה ערבית. ללמד את כולנו על תרבות האיסלם. הגיע הזמן.
    והכבשים?
    לצאת נגד. לא לתת את הילד. רק אז יבוא השינוי. תשתנה השפה.
    יצאנו בשביל קוטג'. הגיע הזמן לצאת למען חיי הילד.

    • רחלי

      בארבע השורות הראשונות הייתי בטוחה שאת מדברת עליהם. וגם בתשיעית. זה יפה ונכון לקחת אחריות אבל חובה עלינו לדעת גם מה הם הגבולות של היכולת שלנו. וכן, אנחנו חיים במדינה שהיא רחוקה מלהיות נורמאלית, לפעמים רחוקה מלהיות אפשרית. כאן דווקא יש לנו בחירה מסוימת. לפחות עד שיקום ההיטלר הבא.
      טוב שגלעד חוזר הביתה. הלוואי שיצליח לחזור את כל הדרך. ושיענה כבר ה' לתפילותינו ויברך את עמו בשלום.

  3. אבישג

    מסתכלת על הבן הפרטי שלי בן השנתיים וחצי שר ורוקד בבוקר השמח-עצוב מטריד הזה ובוחרת לשמוח איתו. בוחרת בהווה. תודה אורית על המילים המדוייקות שחודרות לנשמה.

  4. תודה, כתבת כל כך מדוייק וחכם ונכון ואוהב.
    הלוואי.

  5. אוי אורית. כמה אני מזדהה. ואיך מגיל חמש הילד שלי יודע שיהיה בממר"מ או בתזמורת צה"ל.
    כואב לי לראות את ההשלכה, שנכתבה כאן, אל כל עולם האוצרות המניאטוריות.
    צובט לי עכשיו.. לחשוב על ההתעסקות בנושא הבית, הדלת, והדבר הכי יקר לי בעולם, שיצא לי מהגוף.
    (אגב, זוכרת את קיה? עם הסיבובים?.. קיה בזולו = בית..
    ואגב (2) – היא כבר לא מסוגלת להסתובב כמו דרווישית)

    ואיך הכל זמני, אלוהים.
    אנחנו, המחשבות, המילים..

    והכי מדליק לחשוב על קיומו של נצח.

  6. את אוצר וכל מה שאת עושה (טווה זהב במילים, ביצירה, בנשיקות, בשירה) הופך (עבור ילדייך, אהובייך, קוראייך) מקום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s