אומץ חומץ

אני יודעת שהאיש שלי שונא את הרמזור האחרון בדרך הביתה. זה שמחכים בו הרבה יותר מדי דווקא כשרוצים לחכות הכי מעט. לו רק היה לי אומץ לקחת סולם קטן, לטפס כשכולם מסתכלים, להדביק מדבקה שהכינותי מראש והופ. לב אדום היה צוחק אליו פתאום ברגע לא צפוי מתחלף בתוכו לאור ירוק.

אבל אין לי אומץ.

וגם אין לי אומץ  להתקשר לכותב שאני מעריצה כדי להעריץ אותו בקול, מה אני? ילדה בת שש עשרה? ואין לי אומץ לשיר בחוץ כי אנשים מסתכלים, כשהייתי ילדה צחקו עלי שאני מתלהבת כזאת וזה יושב לי על הנקודה, ואין לי אומץ לעשות על עצמי חיפוש בגוגל כי מי יודע מה אגלה שאמרו עלי. הכי קרוב לאומץ שעשיתי היה לשלוח לינק של הבלוג הזה לדניאלה לונדון דקל שהיא גאונה בעיני וגאונה אליבא דכולי עלמא. היא לא ענתה לי. אין לי אומץ לשאול את עצמי למה.

אלף קואצ'רים צועקים עלי, יאללה, אומץ. מה כבר יכול לקרות? תתקשרי. תבקשי. תעני. תיעני. בפיצוציה שופט אותי מהמדף בקבוק קטן של אומץ-חומץ (יש כזה דבר באמת, נשבעת), העיתונים מלאים תמונות של אנשים שבטח היו מתקשרים לכל מי שבא להם בלי לחשוב לפני זה שבע פעמים, מסתבכים עם קצת צעקות עליהם במגפון, לעג בטלפון, מעיזים לקרוא דברים רעים שכתבו עליהם, אפשר לחשוב למי אכפת ומי זוכר, לא נותנים לפחד מדחייה להפוך אצלם לתירוץ לדחייה. די, אורית. די. כמה את יכולה לעצור את עצמך כשיש המון רמזורים אדומים שיעצרו אותך במקומך אפילו מטר לפני הבית שלך? יאללה. תעשי מה שבא לך לעשות.

אבל אני לא מקשיבה להם. נפש יש לה את הבלמים שלה בין השאר כי נפש שנוסעת רק על פול גז תתנגש בסוף. גם האגו יכול להגן על עצמו מטעמים לגמרי לא ענייניים וזה בסדר. כשהייתי ילדה הכנתי לי מדבקה לחדר:

המדבקה הזו הלכה איתי על לוח המודעות שלי שנים. ביקשה ממני לעשות מה שבא לאיד, מה שרוצה להתפרץ ולהתרגש ולהתרגש עלי. לא לפחד כלל.

הבוקר ניגשתי אליה והחזרתי אותה לעצמה המקורית. אני מאחלת לעצמי לעשות. לא את כל מה שבא לי בלי פחד, באיד מתפרץ וחסר סופר-אגו. לעשות דרך ותוך כבוד לזהירות ולעיכובים ולקצב שלי.

אז אני מעדיפה לפנות במייל כי לא שומעים לי את ההתקפלות בקול, אז אני מעדיפה לעשות רמזורים בפוטושופ ולא להסתכן מהפרהסיה הזו, אז אני מעדיפה שיחזרו אחרי במקום לחזר. ככה זה. יש לי לב שקצת פוחד מהעולם, מפחד מאד מאנשים ומלעגם שוחר הרעה, אבל בלי קשר לזה לפעמים נושם עמוק, צולח את מסך העיכובים ומעיז. מסתבך. נפגע. ממש מעיז. לפעמים.

מודעות פרסומת

32 תגובות

מתויק תחת שונות

32 תגובות ל-“אומץ חומץ

  1. אביבה

    כתבת את זה בשבילי, נכון ?

  2. לירון

    יו איך את. ותמיד בזמן ותמיד מדוייק.
    שהנפש שלך תשמיע את קולה ותשמע לך ושתצליחו לקיים הרבה שיחות נפש.

  3. אני יודעת שקשה לראות את זה מבפנים אורית,
    אבל לדעתי את אחת האמיצות (אם לא ה…)
    את אומץ יין!

  4. נו, גם לי לקח זמן (כל הערב, בעצם) אתמול עד שפניתי אלייך ואמרתי לך שאהבתי את מה שאת כותבת. והיה שווה, לשנינו

  5. זה לא שהפחד מעקר את הפעולה, הוא פשוט מאיט אותה מאד, ומאד שש למעצורים שנקרים על דרכו כתירוץ לאי-פעולה. זו הסכנה החרישית. מעבר לכך תודה שהגבתם מהר כל כך וחם. אני חושבת שחום הוא תרופה נפלאה לא רק לקור אלא גם לשריפה הפנימית.

  6. אורית, זו דניאלה לונדון מהמחמאה המופרזת לגמרי.
    כי לא קיבלתי!!!!
    נראה לך שאני לא אענה לך, היצאת את, משוררת נהדרת שכמוך, מדעתך?!
    חיפשתי את מיילך, כי היה לי אותו, אבל אני לא מוצאת אותו יותר אצלי. הוא כנראה במרחק שני טכנאי מחשב וריסטרט כללי.
    האתר שלך נראה מעוללה, אני אחזור אליו בערב שוב. כי אני חייבת לגמור קריקטורה למחר.
    נשיקות. ומזל טוב.
    ולא להשמיץ אותי יותר השמצות נהדרות שכאלה.

  7. יש לי נפש מלאה ברמזורים, סימני קריאה, סימני שאלה, נקודות, שוליים, נקודותיים ועוד הרבה סימני פיסוק שמונעים ומפריעים ומעייפים בעיקר.
    וגם יש לי נפש שתחביבה העיקרי הוא להתרסק לתוך קירות וליפול לתהומות למרות שכל רמזורי ותמרורי האזהרה נמצאים שם ומוארים וזועקים.
    יש לי משתיהן. ושתיהן הן שלי. וקואוצ'רים מצליחים לשכנע אותי רק עד להתרסקות הבאה.
    נ.ב. – אני שלחתי השבוע את הערכתי לסופר אחד מוצלח ונחמד והוא טרח וענה לי מהר וריגש אותי מאוד. אולי דניאלה לונדון פשוט לא קיבלה את המייל. מה יקרה אם תנסי שנית או פשוט תודיעי לה ששלחת?
    באהבה רמזורית.

  8. תגגלי, תגגלי – כמה דברים טובים, בחיי. והנה – גם כתבו שיש לך אומץ :).
    ותתלהבי, תתלהבי – נערי את כל ה"קולים" מהתיכון שלא היה נאה להם. עצרת פעם להסתכל אחורה כמה רחוק הגיעו כל אותם שנזהרו לא להתלהב? שניים וחצי צעדים בעשרים שנה, וגם זה במעגלים.
    אבל בשורה התחתונה – את צודקת כרגיל. גם יותר ממני. וכנראה שכל זה לא עיכב אותך נורא. משום מה אני נזכרת כרגע בפוסט שלך על מתנות לימי ההולדת של בעלך…

  9. לא בן אדם של מלים כרגע, אבל רוצה לעשות איזו מחווה. אז כל הכבוד, צריך הרבה אומץ כדי להיות מדויק כל כך.

  10. שקד

    אורית נהדרת,
    אני אוזרת אומץ בעקבותייך.
    כבר זמן מה אני קוראת את הבלוג ונפשי יוצאת מרצון לתקשר איתך באופן דו- צדדי.
    חיפשתי מייל אישי לכתוב לך אליו, ולא מצאתי.
    אפשר?

  11. חיחיחי… מצחיקה נהדרת אחת… מי שאין לא אומץ לא פותח בלוג… לא בו נתחיל בזה שמי שאין לו אומץ לא משורר. אני מאמצת את מוחי למציאת תרוץ אמיץ לפגישה משותפת.

  12. אני מופתעת. חשבתי שדרוש אומץ וביטחון עצמי מסוים כדי לפרסם שירים וכדי ללמד אחרים. במחשבה שניה, יש מי שהפחד מאנשים גורם לה לפצוח בשיחות אישיות עם זרים ברחוב ולהפיק אירועים חברתיים. אחרים עוברים לידה וחושבים, הנה אישה עם ביטחון עצמי, ואילו היא יודעת שזו דרכה למוסס את הפחד, ושבכל יום היא צריכה לנצח אותו. אולי לפעמים, במקום להסתבך בקורי חששות אנחנו פורמים את הקשרים וטווים לעצמנו רשתות ביטחון. וכך, דווקא מתוך המעצורים, נוצר הרבה יופי בעולם.

    רק שתדעי, שבעבורי את משמשת דוגמה. אפילו אם עצמך האידיאלית נעה הרבה יותר מהר במרחבים גדולים יותר.

  13. רחלי

    אני עדיין מגייסת את האומץ להגיב. המחשבה שלא רק את תקראי את זה, אלא כולם… אצלי זה גיל ההתבגרות. אומץ זה דבר נורא מסוכן בגיל ההתבגרות, בעיקר למי שלא רוצה להיות בדיוק כמו כולם… אבל הבלוג שלך לא משקף כלום מהתחושות שתיארת. אולי התגברת בלי להרגיש.

  14. דורית פלג

    מרוב פחד לא שמת לב כמה את אמיצה. אוי, כמה אומץ.
    כמה? כזה שמעורר השראה.

    ואני, למרות שעוד אתמרמר כרחל ועוד אתפלל כחנה בשילה ועוד אחכה לו,
    אמצא את עצמי מחטטת במילים שלך, באומץ.
    את במחשבות שלי ואיזה יופי של בלוג!

  15. איזה תגובות מחזקות וא וא. תודה. איזו שותפות אנושית שמפתיעה אותי בממשות שלה.

  16. אני אוהבת אותך, את יודעת? הנה, הוצאת ממני את האומץ להגיד דברים כאלה… של יוצאים ממני בד"כ גם כשזה נכון. על כוס הקפה הבאה אני סביר לך גם כמה את מופלאה בעיני. חיבוק גדול. ואמיץ 😉

  17. חיבוק גדול גדול ומאמץ חזרה, בזכות הרגש השוטף ששלחת אלי אני נעמדת בתוך בית חרב מבלגאן וזורחת מתוך איזה סדר פנימי.

  18. חן

    הפוסט הזה (שהגעתי אליו מהבלוג של קיפודים) גרם לי לעשות מנוי.
    כי אני רוצה לקרוא עוד מכישרון הכתיבה הזה. מהיכולת לתרגם למילים את מה שאני מרגישה.
    תודה!
    שבוע טוב אחרון של תשע"א
    ושנה טובה =)

  19. דורית אופק

    אורית,
    אין לי מילים להסביר. אין לי צורך להסביר. קחי את זה פשוט כמו שזה. מתה עלייך. את בן אדם נדיר. את פשוט זכות. כולך מכף רגל ועד ראש. כולך זכות.
    איזו זכות לי להכיר אותך.
    דורית אופק.

    • דורית, אני מוצפת מהדברים שכתבת תודה תודה תודה. וחן- נעים להכיר. בא לי לעשות משחק מילים עם מקווה שימצא חן בעיניך, אבל זה באמת משחק מילים כל כך דבילי שאוותר. אפילו לי, בניגוד למה שהילדים שלי חושבים בכל פעם שאני מעיזה לדבר ליד חברים שלהם, יש גבולות.

  20. תענוג לקרוא את השורות שלך, את מה שמסתתר מאחוריהן (בתור זו שכותבת מעט מדי, ותמיד תמיד קשה לי לאזור את האומץ להוציא את שעל ליבי ובמחשבותיי) (-:
    ועכשיו אני עוד יותר מוחמאת שניגשת, והצגת, והחמאת ופירגנת….וזו ההזדמנות להזמין אותך ואת המינאטורית שלך לבקר בסוכות….אני אשמח (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s