קשב במתנה

מה שמדהים במה שקורה עכשיו זה שרבבות אנשים מצליחים להפריד בין כוח לבין כוחניות. מכים בתופים בלי להכות איש. יוצאים לרחוב ומביאים אליו את מה שטוב בבית: האכפתיות, האחווה של משפחה. ופתאום, בזכות ההתנגדות הציבורית היפה הזו, בתוך הלב שלי מוסרת סוף סוף התנגדות עמוקה יותר, ההתנגדות למי שאני: ישראלית שמאד רוצה להיות ישראלית. שלא צריכה יותר להדחיק את עיוותיה של המדינה האהובה שלה רק כדי להצליח ולשאת את האהבה הזאת. אישה שמרגישה שבשבילה המהפכה כבר הצליחה.

ועל כל תחושת החג הציבורית הזו, גם יש את תחושת החג הפרטית. נגיד, של ימי ההולדת המשפחתיים.  נגיד, של יום ההולדת של האיש שלי, שהופ הופ טרללה, גדל בשנה. זה קרה ביולי, כמעט חודש עבר מאז התאריך הרשמי, ועדיין לא עשינו לכבודו כלום.

ימי הולדת של גדולים- האתגר 

נתחיל בסקירה היסטורית קצרה. כי אנחנו ביחד כבר מיליון שנה, אז אני כן יכולה להעלות בדעתי כמה מתנות יום הולדת שכבר מאחורינו. נניח:

היה את יום ההולדת ההוא שבו אני והפוטושופ הסכמנו להגשים את אהבתו הלא ממומשת של בעלי לג'ניפר:

בעזרת פוסטר בגודל שני מטר שנלקח מהמחסנאי של סינמה סיטי, הבלונדינית מהוליווד אפילו חיכתה לו בחדר רזה כקרטון. אלכס ניגש, מישש את הסיליקון, והראה לרייצ'ל איך באמת מתנהגים פריינדס.

היתה את המתנה ההיא עם: טאטו השמש

הרעיון היה לכתוב לאלכס שיר אהבה על הגוף. כתבתי את השיר במדבקות. מעל המדבקות השתזפתי (הלכתי על שיזוף בהתזה) והופ, קילפתי את המדבקות. מה שהתקבל היה שיר בלבן על עור (לראשונה ולצערי גם לאחרונה אי פעם) שזוף. אלכס חיבב את השיר, ממש חיבב את השיזוף וכולנו יכולנו להרגע סופית מאפיזודת הגברת אניסטון.

ומכת המחץ המוחלטת היתה: הלאב בוקס

מסתבר שאם תופרים בד שבקצהו סקוטצ' זה נדבק לריפוד של האוטו בקלות. אפשר ככה, אם תופרים כיסויים בחצי שעה על מכונת התפירה, לחסום את כל החלונות של האוטו מבפנים ולהסיר בתום השימוש. כן. פיקניקים פרטיים בעיר.

אחרי זה באה מתנה של תשומת-לב: האוטו הפורח 

נסעתי לעבודה שלו, נכנסתי בעזרת המפתח הרזרבי לאוטו שחונה למטה, מילאתי אותו בבלונים, וחזרתי הביתה עם ההתרגשות הזו של תיכף תבוא התרגשות.

כן, ימי הולדת. זמן נפלא.

אבל אחרי כמה שנים מסתבר דבר נורא:

ימי הולדת חוזרים כל שנה. כל שנה.

אלוהים אדירים, למה? למה? מה נמציא עכשיו?

אז השנה פשוט אמרתי לו: איש יפה, אנחנו טחונים עייפים והרוסים. יום הולדת שמח, בוא נצא לסרט.

בטח, בטח שנצא, אמר אלכס ומיד הסתובב ונרדם.

ואז הבנתי מה אנשים שיש להם ארבעה אנשים לגדל רוצים כדי לגדול בעצמם. שעה שקטה. לא סתם שעה, כאלו יש לנו בדלפונות בסוף היום, אבל היא לרב נאכלת על סידורים. שעה באמת. מלאה וריקה מכל דבר שאינו העיקר.

שעת קשב

הרעיון הולך ככה. מי שקיבל את המתנה מדבר והשני מקשיב לו שעה שלמה ושותק. זה נשמע לא אינטואיטיבי. על מה יש לבנאדם לדבר שעה בלי תגובה? ובכן, יש. זה לוקח קצת זמן לגלות. בהתחלה מגמגמים, אבל פתאום עולים על קצה של מחשבה שאילולא היינו מפנים לה זמן היתה נרמסת, וממנה שולפים מהלך מחשבתי שלם שבוער מחשיבות במקום לבעור מדחיפות.

ואני אגיד יותר מזה. שיחה, שנתפסת בטעות כסוג של תקשורת הדדית, היא לרב הפרעה הדדית. פשוט כי כל אינפוט, אוהב ושוחר טובה ככל שיהיה, מסיט את מחשבתו של האחר ממסלולה הטבעי. כששותקים לא מסיטים שום מחשבה פנימית. מחכים לה בשקט שתתגלה.

תשמעו, זה מופלא. בבקשה בבקשה בבקשה תנסו בבית.

כל כך התרגשתי מעומק ומעדינות הדברים שעלו בשעה שניסיתי עם אלכס, שהחלטתי לנסות את זה על ערב עם חברות (הצלחה מוחלטת), וגם על בוקר עם הילדים.

נכנסתי לחדר של נועה בת השתים עשרה והגשתי לה את עצמי החדשה. עצמי שתשתוק סטרייט רק כדי להקשיב. נועה מצמצה פעמיים ושאלה: אני יכולה לדבר על כל דבר? כן. את לא תדברי שעה שלמה לא משנה מה? כן. אפשר להתחיל? כן.

יופי! אז מחר אני נוסעת לסבתא, היא קונה לי את המחליק לשיער שאת לא מרשה, גמרתי לך את כל השוקולדים שהחבאת בארון הממש גבוה, ולא באמת סידרתי את החדר כמו שאמרתי לך אלא רק דחפתי את כל הבגדים למגירות.

שעת קשב, איזה רעיון דבילי.

מודעות פרסומת

16 תגובות

מתויק תחת שונות

16 תגובות ל-“קשב במתנה

  1. גליה

    נפלא. אני אמנם משוחדת, אבל אהבתי מאד.

  2. שירי

    את בטוחה שזו היתה הבת שלך שהקשבת לה? לי נראה שזאת היתה הבת שלי…

  3. noalu

    כמי שחוותה שעת קשב שלך (זוכרת? אני אפילו לא בטוחה שזה היה מוכרז) אני חושבת שאין הרבה דברים בעולם שישוו לו. מתנה מאורית גידלי – המזל הטוב כבר בפנים.

    נ.ב. – יש! הצלחתי להכנס להגיב סופסוף!!! (הידד לשועלי האש!)

  4. עידו

    גדול! קרעת אותי מצחוק!
    וגם, אני מהרהר שוב על טיבה של הורות…
    🙂

  5. נסיה

    רעיון נפלא!
    ואפשר לכתוב גם צ'ק עצמי..

  6. נשמע נפלא. מה עם הבעות פנים? איזו הבעה צריכים ללבוש כשמקשיבים בשֶתק? קפואה? מרוכזת? מהנהנת?
    ואיך זוכרים מה נאמר ומה ראוי לתגובה, אם לא כותבים צטאלאך?

    • אני כותבת המון צטעלאך כי זה נותן לי הרגשה שמחשבות שלא נאמרות מתקיימות איפושהו. מה שיפה זה שבסוף השעה אני בדרך כלל מגלה שכל הפתקים כבר פחות חשובים ממה שהתגלה בזכות השתיקה. זה שינה לי את כל ההבנה של מה זה דיאלוג.

  7. MISSPETEL

    אורית,
    את מהממת. אני כל כך נהנית ממך 🙂

  8. רעיונות נפלאים וסקסיים ביותר למתנות. חבל שלא קראתי את זה לפני עשר שנים, אני בספק אם אעמוד בהבטחה שבאוטו אטום-חלונות.. מבסוטה ממך.
    והבוקר, כשהילדים רקחו שיקויי פלאים יחד עם חבר במרפסת, קמתי ממיטתי ונתתי להם כמה צבעי מאכל, ומיהרתי לרוקן כמה בקבוקי מלונות ולתת להם. יצאתי מלכה, בזכותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s