סנופי אהבה וקעקועים זמניים

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הסנופי שלו. מפתיע, מחייך, מדבר לגמרי בעברית ולוחש לי שהגבר הזה יש בו כנראה עוד הרבה דברים שאשים לב אליהם רק אחר כך. פתאום.

שנים אני זוכרת את הפעם הראשונה הזו, אולי כי זה היה הרגע שבו הלב שלי הוכרע. כמובן שלא בגלל הסנופי בחרתי בו, אבל הסנופי היה כבר משהו אחד יותר מדי. האיש הזה, חשבתי אז. אפילו הקעקוע שלו הוא כזה שהייתי רוצה שיישאר לתמיד.

השבוע, דווקא בימים האלו הלא קלים משפחתית, הרגשתי שזה זמן טוב להשען על אהבה. בהתאם כינסתי את כל הילדים וציירתי עליהם סנופיים בדיוק במקום שיש לו. רעיון שראשיתו אגב במתנת יום הולדת שנועה הציעה כבר לפני כמה חודשים. ענר תבע להשתתף גם הוא וזכה על רגלו המזערית לקעקוע של הקטן ההוא של סנופי, נו, וודסטוק.

תכננו את זה כמתנת ט"ו באב, אבל בסוף טעינו בספירה, ויצאה לנו מתנה לסתם יום. האמת- יותר שווה. איזה כיף היה.

אהבה, כך מתגלה לי, כופה אותך לעדות לאחר. עדות שלמה מאד שלא פוסחת על שום חולין. ודווקא משום כך אתה מועד לראות מה הדבר היפהפה שמתגלה בו מתוך היום יום, בהיסח הדעת, אגב תנועה. קעקועים של הגוף וסימונים של הנפש. דברים מפתיעים שיש רק לו.

וזהו. ומרגע שראית- לא תוכל שוב לא לראות. אתה נושא בתוכך את היופי הזה כמו כוויה והסיכון הרגשי שלך מוחלט. כי כבר לא תתכן לאהובך החלפה. יש הרבה אנשים מדהימים בעולם, ואפילו אבא שלי שאיבד את אהבת חייו יודע את זה, אבל יש רק אחד כמו זה שאתה אוהב.

איך על כל זה אני חושבת עכשיו אל מול תמונת הרבה הרגליים? אולי כאסוציאציה מזה שאני יודעת שאחרי יומיים הקעקועים הזמניים ירדו לכולם ורק לאלכס נשאר הסנופי שלו. גאה בחד פעמיותו, מחייך ואומר: ביקשת אז נשארתי, ואולי אפילו אשאר לתמיד.

טוב, נו, ואם בכל זאת רוצים זמני- איך לעשות קעקוע לרגע?

יש שלוש דרכים שגילינו עד כה:

הראשונה והכי משגעת: בקו ברור של עפרון מעתיקים את מתווה הקעקוע על נייר פרגמנט. אחר כך הופכים את מה שציירנו כשפניו אל העור, מרטיבים במטלית, מחכים דקה, והופ- המתווה עבר לגוף. עכשיו עוברים על המתווה בטוש פרמננט דק, צובעים בפנים וזה נראה בול כמו הדבר האמיתי.

שדרוגים למתקדמים: מברישים מעל קצת טאלק כדי שייראה ממש מתחת לעור, וחותמים בספריי תחבושת. זה ספריי שמשיגים בכל בית מרקחת בארצות הנכר ומבטיח עמידות לעוד כמה אמבטיות. לנו כאמור לא היה את הספריי הזה אבל גם לא היה לנו נכר.

הדרך השנייה: קונים באמזון נייר למדפסת שמיועד לקעקועים. מדפיסים עליו שמים על העור ורצים למראה.

הדרך השלישית:  קונים קעקועים יפים שבא לבכות בטאטלי. הם כל כך יקרים שהרשיתי לכל ילד רק קעקוע אחד, אבל איזה מהממים שיאוו.

זהו.

לחיי כל מה שזמני וכל מה שחד פעמי, לחיי חגים שאין להם תאריך, ולחיי הסמיכות הכל כך יפה בין יום החורבן ליום האהבה. סמיכות בין מה שלא יתקון לבין מה שהוא התיקון הכי גדול שיש.

14 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

קלסר המתכונים הסודי של אמא שלי

בכל יום שישי אמא שלי היתה מכינה מנות חדשות לארוחה המשפחתית. אני כבר לא מדברת על זה שלבשל למשפחה שלנו זה חירוף נפש (עידו ושי לא אוכלים בשר, אורי אוכל רק בשר, אלכס לא אוכל סוכר, אורית אוכלת רק סוכר וכו') אני מדברת על דארוויניזם קולינרי חריף.  רק המתכונים העשויים ללא חת שרדו את השולחן הסועד ורק החזקים באמת, מלכי היער, זכו להכנס לקלסר המתכונים הגדול. הו, הקלסר הגדול! אלף עמודים של מתכונים שאמא שלי תייקה והעתיקה בכתב יד סבלני ועגול וליד כל אחד מהם רשמה אם הוא טוב, טוב מאד או מצוין וחשוב מכך- מי מבני הבית אוהב אותו ואיך.

מאז מותה היה ברור מבלי שאיש אמר זאת שעל קלסר המתכונים תהיה המריבה האמיתית ובהתאם הנחנו לקלסר במגירה ולא נגענו בו. רק בשלושים, כלומר השבוע, כן ניגשנו לדפדף. אני חושבת שרק עכשיו התחלנו להבין שאמא לא תחזור לבשל לנו יותר ולא היתה ברירה אלא לקבל אחריות ולעשות בעצמנו.

הדפדוף היה מייסר. אותי שבר במיוחד המתכון לפשטידת הבצל. קראתי אותו ומשל היה זה בצל של אמת, התחלתי לבכות.  בצד המתכון אמא שלי כתבה איך להחליף את המתכון המקורי בבצק שאורית, כלומר אני, אוהבת יותר. מי שמאבד אמא כמו שאני איבדתי, את זה הוא מאבד. את זו שתלקט עבורו במשימת אוצרות שלוקחת כל החיים אלף מתכונים, ואחד כך תבשל את כולם, תשנה ותתאים ותבדוק ותעדכן ותהפוך אותם לאלף מתכונים בשבילו.

ליד מיטת חוליה של אמא שלי הבטחתי לה שמפעל המשפחה העצום הזה שלה לא יכרת. הבטחתי לה את זה לא מתוך התחייבות של בת בכורה, אלא מתוך התחיבות של ילדה מפונקת ששלושים ושמונה שנים פינקו אותה ככה. בחרו והכינו והגישו ועדכנו ואהבו אותה שבוע אחרי שבוע. שבוע אחרי שבוע. שבוע אחרי שבוע. בלי לכעוס על החזרה הזו של ימי השישי, שהופ הנה הם כבר מגיעים שוב, אלא עם תנופה גדולה ועקשנית. זו הפעולה החשובה ביותר שמישהו אי פעם עשה בשבילי בעולם, והבטחתי לאמא שלי להמשיך ולהפנות אותה אל המשפחה גם בהעדרה.

ובאמת, מסורת הארוחות ממשיכה, והיום היתה ארוחה מיוחדת שעשויה כולה ממתכוני הדגל של אמא. בישלנו אותה בהתרגשות ובלב מעוך. לאף אחד מאיתנו לא הצליחו המתכונים כמו שהם הצליחו תמיד לאמא שלי, אבל כן הצליח משהו אחר. הרמתי את הראש וראיתי את זה. ליד השולחן היה אבא שלי. אדם שבשנה הקשה שעברנו עמד בעומסים הרגשיים הקשים ביותר ונשאר לפיד בוער של אהבה ונתינה כלפי אמא שלי. אמרתי לו בהלוויה ואני אמשיך לומר לו עוד שנים רבות שהוא הגיבור שלי. לא כי הוא כל יכול (תכונה שהוא טוען שאני מייחסת לו בטעות) אלא משום שגם דרך כאב וקושי הוא יכול להכל. היו שם האחים שלי שהם כל כך יפים וחזקים, ובני הזוג שלהם שהם מופלאים, והיה אלכס שלי היהלומי וכל הנכדים שזורחים ובורקים, והיתה דודה שלי שכולה לב, ושני חברים טובים של המשפחה שהגיעו ממרחקים. כולם צחקו ובכו ושוב צחקו. הכל היה מוגש יפה ומלא כוונה. השיחה צלחה. המפגש קרה. היינו בצלמה של אמא שלי. לא בצלם המחלה  הנוראית שהרגה אותה, אלא בצלם הבריאות הכי עמוקה שיש.

הנה חמישה מתכונים מתוך הארוחה. כולם קיבלו מאמא שלי ציון מצוין בקלסר הסודי. הלוואי שהם יועתקו בכתב יד ושוב ישונו ויותאמו לאוריתיות אחרות ברות מזל. הלוואי שהם יביאו אור.

קיש הבצל:

בצק: 100 גרם חמאה

2 חלמונים

1/4 כוס חלב

1 1/2 כוסות קמח

מלית: 3 כוסות בצל פרוס דק מאד

75 גר' חמאה

1/2 ק"ג גבינה לבנה

2 כפות קרם פרש

2 ביצים

מלח פלפל אגוז מוסקט מעט זרעוני קימל ומעט פפריקה

אופן הכנה:

מערבבים את מרכיבי הבצק במעבד מזון, שוטחים על התחתית והדפנות של תבנית פאי, דוקרים במזלג. אופים כ- 10 דקות בתנור שחומם מראש לחום בינוני. מטגנים את הבצל בחמאה עד שהוא מזהיב. מסירים מהאש. מוסיפים את שאר החומרים. שוטחים על הבצק, מפזרים מעל זרעוני קימל ובוזקים פפריקה. אופים כחצי שעה נוספת.

סלט חסה וחמוציות:

מערבבים חסה, בצל סגול, חמוציות. רוטב: חצי כוס שמן, רבע כוס חומץ, 1 כפית מלח, 1 1/2 שיני שום כתושות, 1 1/2 כפות סילאן, 1 כפית ביזליקום קצוץ, רבע כפית טימין או קורנית, רבע כפית אורגנו או מיורן, 1/2 כפית שמיר קצוץ,  1/4 כפית פלפל.

פשטידת אורז מתוקה:

כוס אורז

חלב

אצבע גדולה של חמאה

4 ביצים

חצי כוס סוכר ועוד קצת

קינמון

מכינים את האורז: מטגנים את האורז בחמאה במשך שתי דקות, שופכים מעל שתי כוסות של מים מהברז. מבשלים על אש גדולה עד שכל המים נספגים, מכסים את האורז בחלב עד גובה שני סנטימטרים מעל פני האורז. מחכים שיספג, מערבבים פנימה את הסוכר והחמאה, מכבים את האש, מכסים היטב ומחכים 10 דקות.

מפרידים את הביצים. כשהתערובת קרה מוסיפים לה את החלמונים, אחר כך מקציפים את החלבונים ומוסיפים גם אותם בתנועות קיפול עדינות. בוזקים מעט קינמון ואופים בחום בינוני במשך 12-20 דקות. הפשטידה ממשיכה להתייצב גם אחרי שהיא יוצאת מהתנור אז אפשר להוציא מוקדם משנדמה. ואו.

סלט קינואה וחמוציות:

לקינואה: כוס קינואה

בצל גדול

שתי כפות שמן זית

כוס ורבע מיים

חצי כפית מלח, חצי כפית כורכום, פלפל

לסלט:

שמן זית

מיץ לימון

40 גרם חמוציות מיובשות

40 גרם אגוזי מלך

כף בצל סגול

כף וחצי כוסברה, כף וחצי פטרוזיליה וכף וחצי נענע קצוצה דק

מלח ופלפל גרוס טרי

הכנת הקינואה: קוצצים את הבצל ומטגנים בשמן זית, מוסיפים את כוס הקינואה ואת התבלינים. מוסיפים כוס ורבע מים קרים, מכסים את הסיר ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים עם מכסה סגור עד שכל המים נספגים כ-12 דקות. משאירים את המכסה סגור לפחות לעוד 10 דקות.

הכנת הסלט: מערבבים את שאר המרכיבים ומגישים.

סופלה גבינה:

60 גר' חמאה

60 גר' קמח

1.5 ליטר חלב

15 חלמונים

85 גרם פרמזן מגורדת

85 גרם אמנטל מגורדת

1/2 כפית מלח

10 חלבונים

פלפל שחור

אגוז מוסקט

אופן ההכנה: מעל אש קטנה ממיסים את החמאה, וטורפים פנימה את הקמח. מערבבים על לקבלת עיסה אחידה. מוסיפים את החלב ומניחים להתקרר. מערבבים את החלמונים ומשווים טמפרטורות בין העיסה לחלמונים על ידי ערבוב מועט של העיסה לתוך החלמון. משמנים תבנית סופלה בחמאה ומפזרים מעט פרמזן בתבנית. מוסיפים מלח, פלפל, מוסקט ומעט גבינת אמנטל לתוך המסה של הסופלה.

מקציפים קלות את החלבונים, ומקפלים בעדינות לתוך בסיס הסופלה. מכניסים את המסה לתוך תבנית הסופלה או לתבניות אישיות. מכניסים לתנור בחום של 220 מעלות ל-15 דקות בתבניות אישיות או ל-35 דקות בתבנית גדולה עד שהמסה תופחת ומזהיבה.

כל הצילומים: שי איתמר. הגיס שלי שמבשל כמו שהוא מצלם. הו.

27 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

חדשות עצובות

חברים,

אמא שלי נפטרה הבוקר. ההשתלה שלה היתה אמורה להתרחש היום, אבל לא הספקנו.

אני עצובה מאד ועייפה, אבל רוצה להספיק להודות לכם  על כל התמיכה הממש יומיומית שקיבלתי מכם. כמעט כל יום הגיע עוד מייל מקורא בלוג עם איזה ממתק בשבילה.

מעבר לזה, אמא שלי קראה כל מילה בבלוג, וכל מילה בתגובות.  אז תודה גם שעזרתם לי לעשות את הדבר שהכי בעולם רציתי לעשות, לעשות אותה גאה.

לילה טוב.

אורית

91 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

ספרי ילדים- הסיפור האמיתי

במיוחד לכבוד שבוע-הספר שמתחיל מחר, ספיישל ספרות ילדים:

התמונות האלו הוכנו לכבוד אמא שלי, ובצהלות גדולות הבנו שגם אפשר לכתוב לה מסר, ושאולי אולי זה יכול לתת רעיונות בכלל לתקשורת שמחה:

שבוע ספר טוב!

וגם- נ.ב:

ביום רביעי ה-13 לחודש בערב אהיה עם נונה בדוכני שבוע הספר בתל אביב, וביום ראשון ה- 17 לחודש בצומת ספרים בקניון באר שבע. להתראות.

14 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

דברים שקורים בזמן שדברים קורים

קודם כל תודה ענקית על כל האוצרות ששלחתם אלי בתגובה לפנייה שלי בפוסט הקודם. גם התכנים נפלאים בעיני, ויותר מזה- ההתגייסות. כל כך הרבה ידיים שלוחות לתפוס עד שאני יכולה ליפול אחורה ולא לפחד כלל.

וגם- שני דברים ענייניים. הערב, יום שבת, בתיקון שבועות של מכון שכטר בבניין החדש והיפה בנווה-צדק אתן הרצאה על מגילת רות. זה יהיה בעשר וחצי בלילה ברחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת, ואני מקווה להצליח לדדות לשם אחרי כל פחמימות החג הזה שלובשים בו לבן ומייד אחר כך חייבים ללבוש כל השנה שחור מרזה.

וביום חמישי- הסרט של הבמאי החכם והקשוב אורי ברבש על קבוצת משוררים שאני בכללם. לצורך הסרט עשו צילומים בביתנו המבולגן, התנהגנו יפה וסידרנו מראש אבל עדיין. לא נורא. אנא התמקדו בתמונות של ענר בן שלושת החודשים, תיעוד נדיר של הימים בהם הילד היה רק חמוד והורס ועדיין לא חמוד והרסני. הסרט של אורי יוקרן בערוץ הראשון ביום חמישי ה- 31 למאי בשעה תשע וחצי בערב, והפרק השני שבוע אחר כך ביום חמישי באותה שעה.

ומה עוד? שתהיה לנו שנה שבה אנחנו יודעים מהי תורתנו, איש איש ותורתו, ושאנחנו חיים כך שאנו ראויים לקבלה. אמן.

9 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

געגוע ובקשה

הרבה זמן שלא כתבתי, ואני מתגעגעת נורא, אבל יש לי תירוץ מעולה. אני בוגדת בעצמי עם עצמי.

בקיצור, יש עוד בלוג בחיי: הבלוג של אמא שלי. זה מין בלוג הפוך שפתחנו לפני חודש, שזה אומר שבמקום בלוג שאדם אחד כותב והרבה קוראים, אז בלוג שאישה אחת (אמא שלי) קוראת, והרבה אנשים (המשפחה והחברים) כותבים. אנחנו מנסים לעמוד בקצב של פוסט ביום שכולל תמונות של הנכדים שמצולמים בטבעיות בסלון:

תמונות ילדים ומשפחה כולל כמה הפקות חוץ:

ד"שים מחברים ותמונות של אמא שלי בכבודה ובעצמה עם קצת השוואות לכוכבות קולנוע וכו':

אחת לשבוע לפחות עולה סרט ובקיצור, שמח. אלא שעכשיו אנחנו מתכוננים להעלות את קצב החומרים ואיכותם. בתחילת יוני אמא שלי נכנסת לטיפול הקשה מכולם שידרוש שישה שבועות של בידוד. המחשב במקרה הזה יהיה ממש החלון היחיד שלה אל העולם ואנחנו רוצים להכניס דרכו את הדברים הכי מחזקים צבעוניים ומלאי יצירתיות שאפשר.

וכאן אני צריכה עזרה.

אם עולה בדעתכם תמונה מופלאה, משפט יוצא מן הכלל או כל דבר אחר שהוא יהלום של השראה, אנא שלחו לי אותו למייל:

orrit@netvision.net.il וכתבו בכותרת: לבלוג של נילי.

אנחנו לא יכולים להכניס לבלוג שלה מצגות פאוור פוינט, אי אפשר לשים דברים ארוכים כי אין לדעת כמה סבלנות תהיה לה, אז צריך דברים ממש מובחרים. הברקות רשת או ממתקים מאוספי התמונות הפרטיות שלכם. דברים מצחיקים ממש, מרחיבי לב ממש.

אם יש לכם- אודה ואתרגש. וחשוב מזה, אהיה מאושרת אם תוכלו לשלוח לה בלבכם בקשת החלמה. הדברים האלו עובדים הרבה יותר משנדמה.

תודה ולהשתמע אחרי כל הבלגאן

אורית

33 תגובות

מתויק תחת שונות

אופניים

לפני שש עשרה שנים פגשתי עלם חמודות. הוא סיפר לי שהוא נוסע לטיול מרגש ואתגרי בארץ שקטה ופיוטית.

התיאורים שלו נשמעו כל כך מפתים עד שהסכמתי מיד להצטרף אליו. קניתי כרטיס טיסה ותוך זמן קצר נחתתי בניו-זילנד:

מוכנה לטיול שהוא תכנן עבורנו:

לאושרי לא היה גבול.

ואז גם הבנתי באילו גבעות חמודות עלי לפדל:

יבורכו מנגנוני ההתמודדות הפסיכולוגית הבריאים שלי. רק בזכותם שרדתי.

בעליות הבחור ההמום נאלץ לדחוף אותי מאחור ולצעוק: קדימה קדימה  בעת שאני עונה בצווחות: אני רוצה לאמא. בלילות הסערה הוא נאלץ למלט אותי למקום יבש כי כשארזתי לא ידעתי שאם קונים אוהל זול כדאי לקנות מעיל גשם יקר, ובכל פעם שהגענו למקום יישוב היה עליו להסכים שנקנה בתקציבנו הזעום גבינות ושוקולדים משובחים. עשרה קילו עליתי רק מאכילת הפיצוי על הקושי הקשה מנסוע. כשהייתי זוחלת לאוהל בסוף היום הדבר היחיד שניחם אותי היה שזה סוף היום.

ובכל זאת, אלף מאתיים ושבעה עשר קילומטרים שבהם, אני נשבעת, היו יותר עליות מירידות, עברו והפכו ברבות השנים לשורה שאני אוהבת להפטיר במשחקי אמת ושקר: פעם נסעתי חודשיים ברציפות על אופניים.

זו שורה להיט ממש לצד: שתקתי חמישים יום ברצף. שתי העובדות האלו, שגם השנייה אגב נכונה לחלוטין, נראות בלתי סבירות לכל מי שמעיף בי ולו מבט קל בלבד.

הבעיה עם דברים שקרו בעבר הרחוק היא שממרחק השנים הם נראים אפילו נחמדים. לכן החלטתי הבוקר לעשות טיול אופניים עם המשפחה שלי. איזו טעות.

מתישהו בעלייה השמינית ניסיתי לפצות על ביצועי הפיזיים הכושלים בהמרצת משפחתי בשיר טיול, אם כי גם שם נאלצתי להודות שצמד המילים כביש עוקף לא מתחרז בשום צורה ודרך עם המילה: כיף. לאחר עוד שעה וחצי מפרכת חזרנו הביתה. כולם התארגנו בחדריהם בעליזות יתרה ואילו אני ביקשתי נפשי למות.

מסקנתי :אני כבר לא מה שהייתי פעם, ומה שהייתי פעם מעולם לא היה מה שרציתי להיות אי פעם.

מה שכן, הטראומה הזו החזירה לי שלל של אנקדוטות משובבות לב מהטיול ההוא בינות הכבשים. אחת מהן ממש מוצלחת וגם נותנת לי רעיון לסדרה שלמה של פוסטים שבא לי לכתוב. הכותרת שלה תהיה- דברים שלא עולים יפה ומה שיפה בזה. כשהניתוחים של אמא שלי יהיו בהפוגה ועיתותי שוב יהיו בידי – מבטיחה לחזור ולראות אם באמת יש שם משהו. בינתיים- לילה טוב!

אהבת אמת שנזנחה

12 תגובות

מתויק תחת שונות